כביכול ישנו ניגוד מסוים בין התיאוקרטיה שאפיינה את שלטונה של הנצרות על אירופה במשך מאות שנים לבין הדמוקרטיה הליברלית שמזוהה לעיתים קרובות עם עליית החילוניות והתרחקות מהעולם הנתפס במונחים דתיים, אך לדעת רבים ניתן למצוא את שורשי הדמוקרטיה גם בחשיבה הנוצרית שהתפתחה באירופה.
אחד הנושאים המעניינים בקשר בין תיאולוגיה נוצרית ולבין דמוקרטיה הוא הנושא של לגיטימיות השלטון. בעבור הנצרות מצבו של האדם בעולם הוא תוצר ישיר של החטא הקדמון (סיפור גן העדן) שבעקבותיו הוגלה האדם ממלכות שמיים וחסד האל. לפיכך אין מקום לטענה, כפי שהיה מקובל בתרבויות קדומות אחרות, לשלטון בחסד האל, או לפחות לא לשלטון אבסולוטי נכון תמיד. פגימותו של האדם שהוגלה מגן העדן השליכה גם על פגימותו של השלטון. אוגוסטינוס הקדוש דיבר על ההבחנה בין עיר האלוהים – כלומר שלטון האל, לבין העיר הארצית- השלטון החילוני. תפיסה זו של שניות בין המערכת הדתית לבין המערכת השלטונית מבטאת עיקרון חשוב שממנו יכולה הדמוקרטיה לצמוח: העיקרון שגם שלטון, ואפילו מלוכני, כפוף למערכת חוקית הנמצאת מעליו ושאת תוקף שלטונו הוא אינו מקבל מכוח עצמו אלא ממשהו חיצוני לו שאליו הוא גם צריך לענות.
החוק האלוהי בנצרות (ובהיהדות) הוא למעשה אחד הביטויים הראשונים של שוויון בין בני אדם, שכן כולם, מאחרון העניים ועד למלך, כפופים לחוקי האל, לצוויו, והם שווים בפניו.
מאבקים בין הכנסייה לבין המוסדות החילוניים של הממלכות השונות היוו תנאי חשוב אף הוא לעליית הדמוקרטיה: ריבוי של מוקדי כוח ואינטרסים מתנגשים. הרפורמציה במאה ה-16 היוותה נקודת ציון חשובה בדרך לדמוקרטיה האירופאית ואכן המדינות הפרוטסטנטיות היו הראשונות באירופה שבהן השתרשה הדמוקרטיה. מרטין לותר וקלווין הדגישו את הקשר הבלתי-אמצעי, כאשר האמצעי הוא הכנסייה הקתולית, בין האדם ואלוהיו וכפרו בהיררכיה הכנסייתית ובכך תרמו לעליית האינדיבודאליזם. התפיסה הקתולית ההיררכית של אפיפיור בכיר האל שאינו יכול לטעות היא כמובן תפיסה אנטי-דמוקרטית, ועל כן שבירת כוחה של הכנסייה וההדגשה של זכותה של הקהילה והפרט לבחור את אופן הפולחן שלהם. הפיכת התפיסה ההיררכית הזו הובילה לתפיסה (המוכרת לנו מהתנ"ך) של המלך ככפוף לעם ומשרת אותו, ולא להיפך. תפיסה כזו של משטר הניחה את היסודות בסופו של דבר לתפיסות המנחות את הדמוקרטיה בימינו.
