היסטוריה פוליטית: המהפכה המקסיקנית
מקסיקו עברה מסלול התפתחות פוליטי שונה מהמדינות הדרומיות לה במרכז אמריקה. מסלול שינוי זה של מקסיקו היה בעל אופי מהפכני מכיוון שהושג על ידי פרץ אלימות רחב ממדים.
(במהפכה המקסיקנית השתתפו כמעט כל הקבוצות החברתיות שהיו פעילות באותה התקופה במקסיקו) מהפכה זו הייתה המהפכה הלאומית הראשונה בעולם כולו.
בזמן שהשפעת המהפכה של לנין וטרוצקי ברוסיה הייתה בעלת השפעה מיידית המהפכה במקסיקו (שהובלה ע"י דמויות כמו מדרו, ספטה, אוברגון) הייתה בעלת תוצאות שהתעכבו להגיע, חשיבותה הובנה רק בשלבים מאוחרים יותר.
המהפכה המקסיקנית ביססה מערכת פוליטית וחברתית חסונה וארוכת ימים בהשוואה למהפכה הבולשביקית – לדוגמא. מפלגת השלטון המקסיקנית איבדה את הרוב בבית הנבחרים בשנת 1997. (וספגה מפלה נוספת בבחירות לנשיאות ב 2000) חלק מהותי מהמהפכה המקסיקנית – היה שלטונו הארוך של פורפיריו דיאס על מקסיקו – 35 שנים עמד בראש השלטון עד המהפכה.
נראה היה כי בכוונתו לכבד את עיקרון הנשיאות לאחר תקופת שלטונו הראשונה הוא אפשר את בחירתו של ידידו, הגנרל מנואל גונסלס לנשיאות. אך עם זאת, לאחר שאפשר את הבחירות הראשונות – הנשיא כיהן ברציפות ולא יתאפשרו יותר בחירות.
בימי שלטונות של דיאס התפתחה מקסיקו במהירות מבחינה כלכלית. (נסללו פסי רכבת שחיברו את בירתה עם ארה"ב, המכרות חידשו את פעילותן בהיקף נרחב, היצוא החקלאי שגשג) עם כל השגשוג המתואר היה נדמה כי האנשים הפרטיים וויתרו על חיים פוליטיים חופשיים. דיאס הפגין שליטה מלאה במעמד העליון. דיאס ארגן מחדש את הצבא, ששמר לו אמונים. בנוסף לצבא הוא הקים יחידות משטרתיות שנודעו בכינוין "משמרות הכפריים" שהיו בעלי אופי, התנהגות ומדים מקסיקנים, כל זאת בניגוד לצבא שהועתק מדגמים אירופאים. תפקידם של "משמרות הכפריים" היה בתחילה לסייר בין כנופיות שודדים בשלבים מאוחרים יותר הם החלו לפעול נגד מתנגדי השלטון ע"י שימוש בכוח ( רציחות ואלימות)
במקסיקו תחת שלטונו של דיאס הייתה אפליה, פועלים זרים קיבלו משכורות גבוהות ותנאי עבודה טובים מאלה שקיבלו המקסיקנים באותם התפקידים. נוסף על כך רגשות הקיפוח של המקסיקנים גברו כיוון שהם הוכרחו לקנות מוצרים ע"י כרטיסים שהנפיק להם הממשל בחנויות שבבעלות מפעלים של השלטון. אך עם כל זה חשוב לזכור כי בשנים הראשונות של הפיתוח הכלכלי המהיר צמח גם עוני משמעותי במקסיקו. הפועלים והאיכרים שנשאו על גבם את העוני, הניצול והאפליה סבלו מיחס של בוז, ואדישות מצד האוליגרכיה השלטת. האוליגרכיה פתרה מצב זה בטענה כי האשמה בעוני מוטלת על העניים בכך שהם עצלנים וחסרי כישרון. היו מבין האוליגרכיה שטענו כי לבעיה החברתית של מקסיקו – אין פיתרון כיוון שרוב אוכלוסייתה ממוצא אינדיאני – לא יוצלח ונכשל, לטענתם.
לטענות שהוזכרו כאן, היו שותפים אנשי רוח שהעניקו לדיאס את תמיכתם. החל משנות התשעים של המאה ה19, כיהנה במקסיקו קבוצה קטנה של אנשים רוח בתפקידי שרים הציבור הרחב זלזל בהם בשל נטייתם להדביק לרעיונותיהם תוקף מדעי. הבולטים שבין אנשים מדע הרוח המעורבים בשלטון היו חוסה למינטור שהצליח בפעם הראשונה לאזן את התקציב הלאומי ולייצה את ערכו של "הפסו" בשווקים הבינלאומיים, וכן שר החינוך, חוסטו סיירה שבשנת 1910 הקים מחדש את האוניברסיטה בעיר הבירה. שני אישים אלה שהצליחו בתפקידם ביטאו גישות שהלמו את תפיסת העולם האוליגרכית.
תחילת ההתנגדות למשטר של דיאס מצחה בקרב תנועה של צעירים, מהמעמד הבינוני והעליון.
ב 1900 , פורסם כרוז מטעמה של המפלגה הליברלית המציג ביקורת על השפעתה הגוברת של הכנסייה הקתולית במקסיקו. למרות שהוגבל חופש הפעולה של הכמורה, טענתם הייתה כי דיאס מתעלם מכך ואפשר לכמורה לחזק את מעמדה. ביקורת זו כלפי הכמורה "העלתה ריח" של אופוזיציה וצברה היענות רחבה. כאשר תנועת התנגדות זו קיבלה גוון פוליטי, הגיב דיאס בתקיפות. כלא את פעילי התנועה וסגר את מוקדי הפעילות שלהם. חבורה מתוך הקב' ברחה לארה"ב כדי להתחיל לפעול משמה. ב 1904 – 1906 , הבריחו חברי הקבוצה עלון תעמולתי למקסיקו, שתקף את המשטר. העלון פנה לבני כל המעמדות. תחת לחצו של דיאס כלאו השלטונות האמריקאים את הקבוצה ובכך נפסקה פעילותם, אך כליאה זו הביאה במקביל גם להקצנת העמדות. לתעמולה שהפיצה קבוצה זו הייתה השפעה, ובעקבותיה פרצו שביתות שונות בקרב קבוצות פועלים.
ב 1908 התראיין דיאס לעיתון והודיע במפתיע, כי לדעתו מקסיקו יכולה לקיים משטר דמוקרטי אמיתי ובנוסף, הודיע על כך שהוא מתכוון לפרוש מהחיים הפוליטיים. דעותיו שילהבו את דעת הקהל, וחרגו מכל מה שדיאס התכוון אליו. ולכן הודיע כמה חודשים לאחר מכן, כי יציג את מועמדותו בבחירות הבאות, מהלך זה לא השקיט את התסיסה בעקבות אמירתו כלפי הרעיון הדמוקרטי.
באותה שנה, התפרסם מדרו (בן למשפחת עשירים מקסיקנית) היה מתון בדעותיו, דיבר על בחירות חופשיות ועל מעבר לדמוקרטיה ועל ביטול ההיתר לכהונת נשיא רצופה שהנהיג דיאס. ב 1910 נבחר מדרו למועמד לנשיאות מטעם "מפלגת תקופה הכהונה האחת" במסע הבחירות שלו העלה מדרו סוגיות כמו: דמוקרטיה, רפורמה בחינוך ובבתי המשפט ועוד. דיאס נטה תחילה לזלזל ביריבו, אבל ההמונים (בעיקר בני המעמד הבינוני) תמכו במדרו. שבועות ספורים לפני הבחירות עצר השלטון את מדרו באשמת של הסתה למרד. לאחר המאסר הוכרז כי דיאס זכה בבחירות, מתוך הכלא פרסם מדרו את "תכנית סן לואיס פיטוסי" ( זה השם של הכלא) והודיע לאומה המקסיקנית כי תוצאות הבחירות בטלות. באותו פרסום הכריז מדרו, על מועד התקוממות נגד השלטון בתחילה היה נראה כי מדובר במרד קצר, שהפך מאוחר יותר לאגרסיבי ורציני. ב 1911 שוחרר מדרו והצטרף למורדים, לאחר שלבי הצלחה במרד לטובת מדרו החלו להאשים את דיאס בחוסר יכולת להכריע את המורדים ולמרוד. במהרה הושג הסכם לפיו דיאס יתפטר ובתוך כמה חודשים תערכנה בחירות חדשות.
מדרו שב למקסיקו הבירה במסע ניצחון. אפילו מתנגדיו לא יכלו להתייצב נגדו. בבחירות שנערכו ב 1911 תמכו בו כל שלושת המפלגות הגדולות. עם זאת, נמצא שלטונו תחת איום מתמיד – הצבא נותר תחת פיקודם של הקצינים ששירתו תחת דיאס והיו נאמנים אליו. בין תומכיו הוותיקים של מדרו הובע רוגז על שלא נפטר מכל האנשים שזוהו עם המשטר הקודם.
בסוף 1911 – היה ניסיון שלא הצליח להדיח את מדרו.
בעקבות התנגשויות עם הצבא הפדראלי, פרסם מנהיג הכפריים האינדיאנים את "תכנית איילה". בתכנית זו הוא יצא נגד מדרו שהפך לדעתו למשרתה של האוליגרכיה והודיע על פתיחת מאבק מזוין שמגמתו להשיב לאיכרים (האינדיאנים) את האדמות שנגזלו מהם. בתוכניתו הופיע סעיף על הפקעת שליש מכל חלקת קרקע כדי לחלקה בין האיכרים כדי לשפר את מצבם תוך מתן פיצוי לבעל האחוזה. אותו כותב "תוכנית האיילה" הודיע כי, בעלי האחוזות שלא ישתפו פעולה יהיו צפויים להחרמת כל רכושם ללא פיצוי. כך בשלב מוקדם יחסית של המהפכה נקבעה הרפורמה האגרארית כיעד מרכזי.
מדרו לא חזר בו מהבטחותיו בנוגע להחזרת הקרקעות שנגזלו. הוא אף מינה וועדה שתנסח כללים שיסדירו את ההליך. אבל בינתיים נמשכה התסיסה בקרב האיכרים ופועלי התעשייה, והמעמד העליון איבד את אמונו בנשיא על שבעטיו בני המעמד הנמוך תוססים. אל המקטרגים נוסף שגריר ארה"ב הנרי ווילסון. הוא הציג בדיווחיו בוושינגטון כי מדרו חסר יכולת לשלוט והפריז בתיאור הפגיעות באזרחים אמריקנים במקסיקו וברכושם.
בנסיבות אלה נרקמה ההתקוממות האחרונה, ברנרדו רייס ופליקס דיאס, שהיו עצורים בבירה בתנאים נוחים, ניצלו את הרשות להיפגש בכלאם עם קצינים ויזמו תוכנית חדשה להפלת המשטר. ב 9 בפברואר 1913 הם שוחררו בידי יחידת צבא שמרדה בנשיא ופנו מיד לארמון הממשלה. למרות ההפתעה הצליח משמר הנשיא לעצור בעדם ואף להרוג את ברנרדו שרכב בראש.
ב 18 בפברואר (1913) בזמן שהתקיימה פגישה בין הוארטה לדיאס בבית השגריר האמריקני נאסרו בהוראתו של הוארטה, מדרו וסגנו וכן אחיו של מדרו – גוסטבו.
באותה הפגישה הוחלט שהוארטה יתמנה לנשיא זמני עד לעריכת בחירות חדשות שבהן יוכל דיאס להציג את מועמדותו. מדרו וסגנו העצורים שוכנעו לחתום על מכתבי התפטרות שאפשרו את מינויו של הוארטה לנשיא "כחוק".
את דיאס שלח הוארטה ליפן כנציגו ובכך נפטר מנוכחותו המאיימת במקסיקו. דומה שגם בתולדות מקסיקו העקובות מדם קשה למצוא דוגמה קיצונית יותר לתפיסת שלטון באמצעים אכזריים ושפלים מאלה של הוארטה. עם זאת נראה שהתגובה הראשונה להתרחשויות עמדה בסימן השלמה. במהרה התחילה להתגבש התנגדות להוארטה במקסיקו עצמה. התוצאה הייתה שאותם מפקדים שהיו בחייהם האזרחים בעלי החוות והעסקים הקטנים, מנהלי העבודה בבתי החרושת ומורים לקחו לידיהם את הנהגת המאבק.
חיילי הצבאות המהפכניים היו בעיקר אינדיאנים מצפון מקסיקו, בני המעמדות הנמוכים. כיבוש עיר או עיירה הסתיים בדר"כ בשוד רכושם של העשירים המקומיים או בהחרמתו לצרכי הצטיידות.
הצבא הפדראלי הורכב מאותה אוכלוסייה שגייס הוארטה בכפייה. שני המחנות טבחו תדיר בשבויים. עם זאת בלטו במחנה המהפכני אינטלקטואלים צעירים שצורפו למטות המפקדות. הם שהחלו להלביש לבוש אידיאולוגי ראשוני את מטרותיה הפוליטיות והחברתיות של המהפכה. כבר בקיץ 1913 היו המהפכנים הצעירים מבוססים היטב במדינות הצפון.
הנשיא ווילסון הגדיל לעשות: באפריל 1914 הוא הפריז בתגובתו לתקרית פעוטה שנגעה למעצר קצר של כמה מלחים אמריקנים והפך אותה למשבר ביחסים בין שתי המדינות באמצעות כוחות צי אמריקנים שהשתלטו על אותו נמל. הוארטה הגיב בפנייה לרגש הלאומי המקסיקני תוך ניצול משקעי הטינה כלפי ארה"ב. ראוי לציין כי גם המהפכנים של המהפכה המקסיקנית גינו את ההתערבות האמריקנית, אף על פי ששירתה את מטרותיהם. בינתיים התמוטט משטרו של הוארטה סופית. ביולי השתלט אוברגון על גואדלחרה, העיר השנייה בגודלה במקסיקו.
ב 15 לאוגוסט 1914, נכנס אוברגון למקסיקו הבירה. בשלב זה נמצא כל הכוח, הצבאי והפוליטי בידי מפקדי החילות המהפכניים. הצבא הפדרלי חדל מלהתקיים והאוליגרכיה הוותיקה הייתה מוכה וחבולה ללא תקנה. צפוי היה שקרנסה – עוד אחד מהמועמדים למנהיגות, ייקח לעצמו את תפקיד הנשיא הזמני. אבל קרנסה חשש שכל עוד הגנרלים המהפכניים ממשיכים להחזיק בצבאותיהם תהא הממשלה האזרחית חסרת כוח ממשי. הוא העדיף אפוא להתמודד קודם עם יריביו. המצב הידרדר במהירות למלחמה בין קבוצות מהפכניות. בדצמבר 1914 פינו כוחות קרנסה את הבירה ויחידות מטעמם של שני מפקדים שונים נכנסו אליה. הניסיון לשיתוף פעולה ביניהן לא עלה יפה, בבירה לא נותרה רשות אחת בעלת סמכות.
בסוף ינואר 1915, אוברגון היה יכול לשוב לעיר ללא שום התנגדות מזוינת. מפקדי הכוחות השונים נמלטו מהעיר. ובניגוד אליהם הבין אוברגון בשלב זה את הצורך בהרחבת מעגל התמיכה החברתי. המנהיגים של פועלי התעשייה גילו את החשיבות ואת התועלת שבקשירת קשרים עם המחנות הנבדלים. אוברגון הגיע להסכם עם ראשי הגוף הארגוני שהוקם זמן קצר קודם לכן בידי הפועלים עצמם. בהסכם נקבע שהממשלה הזמנית של קרנסה תקדם את מעמד הפועלים ותרשה להם התארגנות חופשית בכל אזור שייכבש. בתמורה התחייבו הפועלים לגייס מתוכם מס' יחידות, שיספקו מתן תמיכה טכנית להנדסה ולתחבורה. מנהיגי הפועלים הצדיקו את שיתוף הפעולה עם קרנסה השמרני בכך שהוא הביע בפומבי את תמיכתו ברפורמה אגרארית. אמנם לאחר שמצבו השתפר הגביל קרנסה את חופש פעולתם של איגודי הפועלים, אבל אין ספק כי ההסכם יצר נדבך ראשון של שיתוף פעולה בין פועלי התעשייה לבין ראשי המהפכה.
המעורבות הצבאית התפתחה לכלל מסע ניצחונות של אוברגון. שני הקרבות החשובים של המהפכה המקסיקנית נערכו באפריל 1915. בקרבות אלה נמנו עם לוחמיו של אוברגון אינדיאנים מהשבטים שבצפון מקסיקו. אותם קרבות התפתחו גם לתוך גבולות ארה"ב (מדינת ניו מקסיקו). הנשיא ווילסון הורה ליחידות אמריקניות לחצות את הגבול ולערוך מצוד במדינת צ'יהואאהוא. המבצע הוביל להתנגשויות בין האמריקנים לבין כוחות קרנסה, למחאות מקסיקניות ולמו"מ עקר. לבסוף, בפברואר 1917, פינה הגנרל האמריקני פרשינג את אחרון חייליו ממקסיקו.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
היסטוריה פוליטית: המהפכה המקסיקנית
