עד למאה העשרים ואף במהלכה (בקרב זרמים שונים) בלטה הנטייה לתפוס את האדם באופן מהותני – כבעל גרעין כלשהו של זהות שצריך להתממש. ה"אמת", או הרציונליות כדרך להגעה לאמת, נתפסו כמשהו נתון שיש להפשיטו מתוך ההקשר ומקורו אינו חיצוני לאדם ואינו נרכש. במילים אחרות, הרציונליות הייתה על-זמנית ולא נתפסה כתלויה בהקשר או חברה. במסורת הקלאסית נתפסה הזהות כקשורה במימדים אוניברסליים על-זמניים, ואילו בראשית העת החדשה היא נתפסה כאינדיוודואלית ופרטיקולרית. בשתי התפיסות הללו הזהות הייתה בלתי תלויה בהיסטוריה, תרבות או פרמטר זמני ו"ארצי" אחר – גורמים אלו הם משניים לכל היותר ואף עשויים לטשטש ולהסוות את אישיותו האמיתית של האדם. ההגות האקזיסטנציאליסטית (פילוסופית הקיום) היוותה נקודת מפנה חשובה בתחום זה בכך שתפסה את הזהות כנוצרת ומכוננת ולא כנתונה, וכפועלת מתוך המציאות ולא קודמת לה. מכאן קצרה הדרך לתפיסת האדם והזהות האישית כנוצרים מתוך ההיסטוריה והחברה שבה מתקיים האדם ובתהליך של דיאלוג עימה ואף דרך דיאלוג והתייחסות אל תרבויות אחרות.
תמורות אלו הביאו לזניחת הניסיון "לדלג" מעל השוני התרבותי ולהגיע אל מהויות אנושיות אוניברסליות הנכונות בכל זמן ובכל מקום ותחת זאת עלתה קרנם של גורמים היסטוריים וסוציולוגיים כמכוננים את זהותו של האדם. בהתאם, הזהות שבעבר נתפסה כדבר מה סטטי ובלתי משתנה נעשתה דינמית ומתפתחת כל העת דרך המימד הסינכרוני של דיאלוג פנים ובין תרבותי. תמורות אלו הביאו בתורן להצבתה של הקבוצה התרבותית בקדמת הבמה ולעלייתו של מושג הרב-תרבותיות בשיח ובהגות הפוליטית, החברתית והפילוסופית.
המציאות המודרנית והפוסט-מודרנית על תהליכיה החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים מציבה את האדם במצב של שיוך וזיקה תרבותית משתנה ומרובה, והוא פועל מתוך קשרים ומפגשים עם מסגרות תרבותיות שונות ואף לעיתים מנוגדות זו לזו. במצב כזה פלורליזם נעשה לתו היכר של המציאות והדיון במצבים של ריבוי זיקות תרבותיות מקבל חשיבות שלא הייתה לא בעבר כאשר בני אדם חיו בקהילות הומגניות יחסית. גם מדעי המדינה נדרשו לזנוח את התפיסה האטומיסטית של האדם, וכך עבר הדיון במסגרת זו מכזה שנסוב סביב זכויותיו של היחיד אל זכויותיהן של קבוצות.
מבוסס על מאוטנר, שגיא ושמיר –"הרהורים על רב-תרבותיות"
