היסטוריה פוליטית: פירוק ברית המועצות
סיום המלחמה הקרה לא היה עניין של מה בכך. הכישלון הסובייטי היה כזה שהשפיע גם על המערכת הכלכלית והפוליטית בבריה"מ פנימה, והשרה תחושת עצב וחוסר אונים.
לאחר פטירתו של חרושצ'וב ב-1964 לאוניד ברז'נייב הגיח כיורשו ונשאר בראש הפירמידה עד מותו ב-1982. תקופתו היתה קיפאון ברמה הלאומית וגסיסה איטית ברמה האישית השלטונית. בתוך 3 שנים התחלף השלטון 3 פעמים: יורי אנדרופוב, קונסטנטין צ'רניינקו ולבסוף מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון (1985). עד לאותו זמן הרוסים היוו איזשהוא סוג של תחרות לארה"ב, מעתה היו ציפיות לשינוי חד שייקח אותם למעלה ממקומם הנחות.
גורבצ'וב שם יסודות לרפורמות כלכליות ופוליטיות סביב המלים:
גלאסנוסט (שקיפות, הקץ לעידן ההכחשות וההסתרות).
ופרסטרויקה (בנייה מחדש של הכלכלה).
גלאסנוסט פירושו היה בין השאר לצמצם בצנזורה, שינוי במנגנוני המערכת הפוליטית, נטישת המונופול המפלגתי של הקומוניסטים ועוד צעדים קשים לביצוע, אך פרסטרויקה הייתה מבוססת על המערכת הכלכלית הקיימת ועל שינויים הנובעים ממנה. יותר חופש למיזמים וקואופרטיבים, רגולציה של המערכת ומתן חופש לכוחות השוק לקבוע מחירי שיווי-משקל בשווקים השונים.
כמובן ששינוי זה לא היה יכול להיעשות בצורה חדה שכן הוא יותיר מאות אלפים ללא פת-לחם וללא תעסוקה בשלב הראשון. לכן גורבצ'וב היה צריך להחליט מה ייעשה בתחילה, והאם המטרה הסופית היא קפיטליזם סטייל המערב, או גרסה שונה ומתאימה יותר לאומה הסובייטית הענקית (אז עוד לא דובר על פירוק). ב-1987 בחר גורבצ'וב להתחיל בביזור הכלכלה, והעניק סמכויות רגולציה לגופים קטנים יותר ומחולקים גיאוגרפית. היו אזורים שהוא רצה לפתח יותר, וגילה בהם פוטנציאל, על כן שאף לייצר בהם תנאים טובים יותר למשקיעים. בוועידת מפלגה ב-88' החל גורבצ'וב בצעדי גלאסנוסט, והקים גוף מחוקק חדש שחולק לאזורי בחירה בהם לתושבים היה חופש בחירה במועמדים שונים.
הקונגרס שהוקם בחר "סובייט עליון" קטן יותר, עם 750 חברים, וגורבצ'וב דחק החוצה מאות חברי מפלגה ששאפו להתנגד לכוונותיו. גורבצ'וב הביא לבחירתו המחודשת לנשיא, אך עם סמכויות מופחתות, ופיזר סמכויות אצל הנשיאים של 15 הרפובליקות שירכיבו את הפדרציה של חבר העמים: מדינות הקווקז, הבלטיות, הסלאביות וארצות המזרח המרוחקות.
גורבצ'וב הגה תכנית כלכלית ולפיה יודפס כסף רב, יוקפאו מחירים ואז יוכנס הכסף למחזור על-מנת להגדיל הצריכה ולהוריד את הריבית ואת שערי החליפין הגבוהים של הרובל. גורבצ'וב רצה להשאיר את המוצרים הבסיסיים תחת פיקוח מחירים ולשחרר אט-אט את שאר המוצרים לשוק חופשי. חלק מהמפעלים היו צריכים להיסגר, בשלב הראשון היתה נוצרת אבטלה, ורה"מ ניקולאי ריז'קוב, עם אחרים, התנגד לצעדים אלה. הוא חשב שהם יביאו לאנרכיה. ההתנגדות החריפה הביאה להתקפלותו של גורבצ'וב ולהגיית תכנית הרבה פחות קיצונית, אך יותר עמומה.
הפירוק האתני של בריה"מ היה עז: רק בשלוש מהמדינות שהרכיבו את חבר העמים החדש יהיה רוב סלאבי. זה אומר הבדלי תרבויות שעשויים להקשות על שיתוף-פעולה בין מנהיגי החבר. המדינות הבלטיות, למשל, פנו מערבה, שתיים מהן עם קשר תרבותי הדוק לסקנדינביה ולגרמניה- הלא הן אסטוניה ולטביה. המדינות הניעו לכיוון פירוק מוחלט- וגורבצ'וב לא היה מוכן להסכים לכך, לפחות לא בשלב הראשון. השלוש לא הצטרפו לחבר-העמים, ליטא ואסטוניה העלו ממשלות שמאל ובלטביה עלתה מפלגת ימין קיצוני לשלטון, ולכולן המשותף-חוסר תקשורת עם הקרמלין, ושאיפות להיכנס ל- EU.
אוקראינה, מדינה גדולה וחזקה במיקום אסטרטגי מעולה בין רוסיה לים השחור, הכריזה על עצמה כעצמאית וכאזור נקי מגרעין בשנת 1990. הקב' האתניות הגדולות בה מלבד אוקראינים הן רוסים ופולנים. לאוניד קראבצ'וק עלה לשלטון ב-91' בבחירות חופשיות. אוקראינה היא מתומכות קיומו של חבר-העמים. בשיטחה היו מפעלים רבים, צי גדול של הסובייטים, נמלים ואדמה ברוכה, שללא ספק הביאו ליחסים טובים עם האחות הגדולה רוסיה. אוקראינה העבירה את ראשי הנפץ שברשותה לפירוק ברוסיה, קריצה גדולה למערב, ומכרה גם אותם וגם ספינות צי לרוסים תמורת כסף רב שנכנס לקופתה לפיתוח לצרכי שלום. ח.א.קרים שעבר לרשותם, הפך לטריטוריה אוקראינית שלווה ותיירותית בה יש רוב רוסי השמח להישאר תחת השלטון החדש והפתוח. ב-1995 ו-1999 נבחר לנשיא לאוניד קוצ'מה, שהמשיך ברפורמות הכלכליות ובעיקר בשיפור השכר וברפורמת קרקעות משמעותית.
בבלארוס, תפס את השלטון אדם סמכותני מאוד בשם אלכסנדר לוקאשנקו, אולי המנהיג הקרוב ביותר לדיקטטורה בכל חבר-העמים. הוא סירב לבצע רפורמות, מלבד בניית כוחה של בלארוס כמדינה עצמאית.
במולדובה קמה רפובליקה עצמאית שאיחדה אוכלוסיות רומניות, פולניות, אוקראיניות, רוסיות וטורקיות.
בקווקז קמו 3 רפובליקות ב-2-1991:
גאורגיה שייצרה בעבר כמה מהמנהיגים המרכזיים של האומה הסובייטית, ונשיאה הראשון גמסחורדיה לא יישם את האמרה "מה ששנוא עליך…" בפוגעו בזכויות האוסטים, האבחזים ומיעוטים נוספים וכך הידרדרה לאנרכיה. שר החוץ של גורבצ'וב, אדוארד שווארדנאדזה, הוזעק לטביליסי להפוך לנשיא. הוא עצר את הפרעות וצירף את גאורגיה לחבר-העמים.
ארמניה הנוצרית ואזרבייג'אן המוסלמית ברובה, נלחמו ביניהן על חבל נגורנו-קרבאך. הן השתלטו עליו חליפות, והאשימו את רוסיה באלימות שביניהן (לך תבין…) האזרים אף ניסו לגייס את הטורקים לצידם, ללא הצלחה.
בחבלים צ'צ'ניה ודגסטאן, שאינם עצמאיים, עשו האמריקנים שימוש נבון. מיקומם הגיאוגרפי הביא את האמריקנים לשלם להם כדי להעביר דרכם בבטחה נפט וגז טבעי לכיוון טורקיה ומשם למערב. גורבצ'וב קיווה שתחת המטרייה של "חבר המדינות העצמאיות" יישארו העמים מאוחדים, אך הפירוק היה בלתי-נמנע. הוא ניסה לשמר את הכוח שבאיחוד הלאומים השונים, אך הצליח בפירוק נשק, בפיתוח כלכלי ובדברים אחרים. את המהפכה ימשיך מחליפו, נשיא רוסיה הראשון, בוריס יילצין.
יילצין היה יותר ממוקד במטרותיו, לא פיזר הבטחות בנושאים רבים ושונים. הוא גם היה פחות דמוקרט מקודמו. אך הוא הצעיד את רוסיה קדימה בהרבה מובנים. לאחר כישלונו של יילצין להעביר במארס 91' חוק המאחד שש מדינות לברית-מועצות חדשה, נתקבלה חוקה מגבילה הרבה יותר, וחבורת מנהיגים ניסתה לבצע הפיכה, ששרדה 3 שבועות בדיוק. ילצין חזר לשלוט, וגורבצ'וב שייעץ לו עד אז, ירד סופית מהבמה הפוליטית עטור אהדה והערכה על הישגיו ואומץ-לבו. היו לו גם כישלונות לא מעטים- ניסיונות לשנות את שלא ניתן לשנות. אך הוא הביא שקיפות שלטונית רבה יותר, חשף את רוסיה למערב והעניק עצמאות ללאומים שדרשו זאת. השאלה הגדולה שנשארה הייתה מה תהיה השיטה הכלכלית שתשרור ברוסיה כעת?
ילצין הואשם ששאף לעשות בחמש שנים מה שניתן לעשות ב-20. הוא קידם רפורמות כלכליות אדירות, והקים עליו אופוזיציה חזקה. חלק מתומכיו עברו לצד השני. ההפרטה נעצרה והוגבלה, המהירות שבה רצה ילצין לשחרר את השוק הואטה. ילצין היה די מבודד גם בזירה הבינלאומית- לא היו הרבה מנהגים במזרח אירופה שהיו להם יחסים טובים אתו. ילצין הגיע ב-93' למצב בו קרא להפציץ את הפרלמנט ולשים את רה"מ רוצקוי ויו"ר הפרלמנט רוסלן חזבולאטוב במעצר, לאחר שהימרו את פיו וחתרו תחתיו. הוא השיב לכיסאו את ייגור גאידאר, שבלחץ יריביו הזיז אותו ממקומו מספר חודשים קודם לכן. ילצין פיזר את הקונגרס, והצליח להגביל את כוחם של כל המתנגדים לפחות מ-50%: קומוניסטים שמרנים ולאומנים יחד. כיסאו של ילצין היה בטוח אך לא חזק. עזרה מבחוץ לא הגיעה, בשל החשש ממשטר לא-יציב, וילצין נאלץ להתמודד כמעט לבדו. מפעלים הופרטו במאות-אלפים. סקטור המסחר והשירותים התקדם אך האינפלציה זינקה אל מעל ל-20% והחוב הלאומי גדל מעבר ל-7.7% מהתוצר (שזה היה היעד ל-1996). הכישלון הכלכלי היחסי הביא לשחיתות, לפשע, לאי-סדירות במשכורות ולמרמור בעם ובעובדי המדינה.
רוסיה, כמדינה שבה עשרות לאומים וסכסוכי-גבולות פנימיים, סבלה קשות מהצ'צ'נים. היו להם קשרים בעולם התחתון במוסקבה, הם סחרו בנשק ובסמים בהיקף גדול והיוו בעיה עצומה למוסקבה. מנהיגם דודאייב שהיה לפנים גנרל בצבא האדום, האשים את הגיאורגים והרוסים בדיכוי העם הצ'צ'ני וקרא למרד אלים. בתחילת 1994 החליט ילצין לדכא את המרד סופית בכוח, הצ'צ'נים הגיבו בפיגועים ובהתקפות אלימות בתוך רוסיה, ולקחו 1500 בני-ערובה רוסים. ילצין גרם למותו של דודאייב, אך מחליפו אסלן מסחאדוב התברר כאויב קשה לא פחות. ילצין היה בעד לתת לצ'צ'נים עצמאות בכל התחומים פרט לבטחוני, אך דחה את יישום ההחלטה ל-2002 משום מה (ועד אז אלפי אנשים נהרגו) הוא לא פתר את בעיות הצ'צ'נים ולא נתן להם כלים לפתור את בעיותיהם בעצמם.
בבחירות 1995 הקומוניסטים בראשות ז'יוגאנוב היו המפלגה המצליחה ביותר, במקום השני היו הלאומנים של ז'ירינובסקי. אך ילצין ערך הסכם עם המדורג שלישי אלכסנדר לבד ועקף את שניהם במירוץ לנשיאות. ילצין פנה לשכנותיו והגיע עמן להסכמי גבול, וחיזק את היחסים עם גרמניה המתעצמת של קוהל, ילצין רצה להצהיר כי רוסיה היא מדינה ולא אימפריה יותר, ומושיטה יד לשכנותיה. ילצין קידם את הנושא הכלכלי, והוציא תרומות וסיוע מבחוץ: קרן המטבע, הבנק העולמי וממשלות במערב סייעו לבניינה. הועברו מכסים רבים מהממשלה לידיים פרטיות, מיזמים כלכליים נהגו בידי אנשי עסקים וקיבלו עידוד ופיקוח מידי הממשלה. (כמובן שהיו אנשים שעשו אז את "מכת חייהם" וחלק מהם אנו רואים היום כאוליגרכים עתירי-ממון מסתובבים, וחלקם נרדפים, ברחבי העולם). החוב הלאומי גדל, עם זאת, בשל ההשקעות הגדולות, וההפרשים בין עשירים לעניים גדלו מאוד. היו קפיטליסטים שרצו אחרי הכסף, וכאלה שנותרו חסרי-כל. והחברה מאוד נפגעה מזה וכל גם הגאווה הלאומית הרוסית. ילצין רצה להדיח את צ'רנומירדין ראש ממשלתו הסורר, אך כשהתחרט והזיז ממקומו את קירילנקו עשה זאת כי הוכרח לעשות זאת. העימות בינו לבין המנהיגים האחרים היה גם בין פוליטיקאי לבין טייקונים עסקיים, ויילצין הוכרח לסגת לאחור ולמנות מישהו שמקובל על כמעט כולם- ייבגני פרימקוב. בתקופתו היה שקט יחסי, אז גם נכנס לתמונה פורש הק.ג.ב הטרי ולאדימיר פוטין, שסומן ע"י ילצין כיורש אפשרי. הקומוניסטים לא הצליחו להפיק שום דבר משמעותי מצלילתו של יילצין. ז'ירינובסקי לעומת זאת חיזק את בסיס הכוח שלו, והימין התרחב בפרלמנט וברחוב הרוסי. חידוש הלחימה בצ'צ'ניה ב-1999 הביא על רוסיה נסיגה נוספת בכלכלה ובחברה. ילצין החליט סופית להיפרד מכיסאו וכך להתחמק ממשפט על פשעים כנגד המדינה, בהם נחשד (כמו שעשה ריצ'רד ניקסון בזמנו).
בעשור האחרון של המאה הקודמת סוף השלטון הסובייטי הביא לקונפליקטים אלימים בדר'-מז' אירופה. וחוסר יציבות שנמשך עד היום בסוגיות לאומיות ופוליטיות. האמריקנים חלקם יראו את בריה"מ כמעצמה שכשלה, מצד שני כפוטנציאל להשתלבות גלובלית וע"י האירופים כמדינה ששיחקה תפקיד משמעותי בעניינים אירופים מאז ימי אלכסנדר ונפוליאון ועד היום.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
