עד לשנות ה-70 של המאה ה-20 שררה בעולם המדעים בכלל ובמדעי הרוח והחברה בפרט התפיסה כי ישנה הבחנה ברורה בין הדיסציפלינות השונות. כלומר שההיסטוריונים עוסקים בהיסטוריה, פסיכולוגים בפסיכולוגיה ואנשי חקר הספרות בספרות. חלוקה טוקסונומית זו השתקפה במבני האוניברסיטאות כפי שאנו מכירים אותן, כלומר עם פקולטות, מחלקות וחוגים לתחומים שונים שהכשירו בעלי ידע ומומחים בהתאם לחלוקה המקובלת.
כל זה השתנה כאשר ביותר ויותר אוניברסיטאות החלו לקום חוגים ללימודים בינתחומיים ובראשם המחלקות ללימודי תרבות שמיזגו בין דיסציפלינות שונות והביאו עימם שימוש בכלים מתחום אחר במסגרת של תחום אחר.
מספר גורמים עומדים ביסודו של המפנה הבינתחומי:
אחד הגורמים המרכזיים למפנה הבין תחומי הוא ללא ספק המפנה הלשוני (the linguistic turn) שמקורו בתפיסות שהתפתחו באירופה ונדדו לארצות הברית שם קנו להן לבבות. המפנה הלשוני מזוהה יותר מכל עם הוגים כמו פרדינן דה-סוסיר, ז'ק דרידה, מישל פוקו ורולאן בארת שהובילו בסופו של דבר לתפיסת התרבות כמערכת של הבניה לשונית ולמימרה המפורסמת ש"הכל טקסט". בעידן הפוסט-סטרוקטורליזם הלשון נתפסה כמכוננת של המציאות ולא כמשקפת שלה ועל כן נחקרה כמושא בפני עצמה וכך יכול היה חוקר הספרות לעסוק באופן לגיטימי בטקסט משפטי ואפילו בטקסט של המדעים המדויקים.
על רקע זה התפתחו גם התפיסות הקונסרוקטיביות (הבניתיות) במדעי הרוח והחברה ולדיונים בתפקידי האידיאולוגיה ומנגנוני הכוח במחקר המדעי והשיטות של מדעי החברה יצאו לחשוף ולגלות את המנגנונים והאידיאולוגיות הללו. האובייקטיביות הועברה מהעולם ומלחמה הוכרזה על כל מי שטוען לה, בכל תחום ובכל חדר של האוניברסיטאות. תמורות אלו גם הובילו לתפיסת השדה האקדמי כזירה פוליטית עם עלייתם של תחומי הפמיניזם או פוסט-פמיניזם ופוסט-קולוניאליזם ושאלת הטבעיות או ה"קאנוניות" של טקסטים שנדחקים לקדמת הבמה וכאלו שמודרים ממנה נעשה קריטית.
המפנה הבינתחומי מעלה מספר שאלות מעניינות בהקשר השדה המחקרי. ניתן למשל לתהות מה קורה כאשר חוקר מתחום אחד מתחיל לפתע לעסוק בתחום בו הוא אינו בהכרח בקיא ומצוי כמו מי שזהו שדה מרעהו הטבעי. האם יכול חוקר ספרות באמת להציע דבר מה לחוקר ההיסטוריה? עוד נשאלת השאלה מה קורה כאשר שיטות, כלים ותיאוריות של תחום אחד "מהגרים" לתחום אחר, האם הם עדיין תקפים או שמא הם "אונסים" את השטח? שאלה נוספת היא שאלת היחסים בין דיסציפלינות שונות הנפגשות במסגרת הבינתחומית: האם שתי הדיסציפלינות נשארות כעומדות ושלמות בפני עצמן, האם יש צורך להתייחס למדעים החדשים שכך נוצרים ולחקור את עצם המטא-דיסצפלנריות, או שמא להתעלם ממגמות אלו?
