היסטוריה פוליטית: סוריה אחרי מלחמת העולם הראשונה
(71) סוריה היא מדינה שמבחינה גאוגרפית גבולותיה אינם נוחים. ואכן גבולה נקבע על פי הסדר שרירותי בין בריטניה צרפת ותורכיה לאחר מלה"ע ה1. עד 1920 לא התקיימה סוריה. בתקופת העותמאנים האיזור היה מחולק למחוזות. 1920 – 2.2 מליון תושבים, חצי מיליון מהם בערים. שתי הערים הגדולות דמשק וחלב. בנוסף שתי ערי מסחר חומץ וחמאה (אלו ערים. לא שמות של אוכל). שאר האזרחים היו חקלאים, וכ15% היו בדואים. רוב דוברי ערבית, רוב מוסלמי סוני.
תחת שלטון צרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה, על בסיס מנדט שניתן לה מחבר הלאומים בשנת 1922. מטרת השלטון – לקדם את פיתוח סוריה ולבנון והפיכתן לעצמאיות. לא נקבע מועד לעצמאות זו, אבל הוגדר שיש לחוקק חוקים למדינה בתוך 3 שנים. בנוסף על צרפת לבנות מערכות שלטון ומשפט חדשות. אסור לצרפת לעשות כל פעולה שתפגע בקהילות דתיות.
(72) הופעלעיקרון ה"מילט" (וואי וואי אם אתם לא יודעים מה זה… נו, דיברנו על זה עם הופנונג… מין סוג של חיה ותן לחיות בכל נושאי הדת. האצלת סמכויות המדינה על הקהילה הדתית). אינטרס צרפתי למנדט – רווח כלכי, הרחבת קשרי מסחר ודריסת רגל במזה"ת ובחופי הים התיכון. בנוסף הרחבת הנצרות,החינוך והמסיון. אולם כל התקוות הללו נכזבו. כוחה המסחרי של סוריה ירד, ולא נמצא נפט. כשהתברר שרווח כלכלי איננו – ירד גם היקף הפעילות התרבותית-מסיונרית. לבנון נשארה חזק בתחום פעילות זה. צרפת החזיקה במנדט בהמשך בעיקר מטעמי יוקרה. צרפת לא העבירה שלטון למקומיים, אלא הקימה מנגנון מסובך לשליטה. המנגנון פעל בצורת כבוד למקומיים, שליטה עקיפה ושת"פ עם האליטה המקומית. בראש הממשל – נציב עליון . תחתיו ישבו פקידים רבים. מקום מושבו היה בבירות. הוא מינה נציג מטעמו בירות ובדמשק. לכל נציג היה צוות משלו.
(73) צרפתים באיזור: 350 פקידים, 1000 אנשי צבא, וכ3000 איש חסרי תפקיד רשמי (אנשי חינוך ועסקים). מנגנון השליטה הצרפתי שלט בהכל. במכס, בבנקים (הצמדה למטבע הצרפתי) ובבתי המשפט. מעל הכל היה השלטון הצבאי. "צבא הלוואנט" שהיה מרכיב השלטון הצרפתי הורכב מלגיון זרים, מחיילי מושבות אפריקה, ומצרפתים. 1921 מנה הצבא 70000 איש, אך צומצם בהמשך ל15000 בלבד. הוקמו יחידות מקומיות ומשטרה לצורך סיוע. רובם נוצרים מקומיים.
צרפת פיצלה את האיזור למדינות קטנות. קל יותר לשליטה. (הפרד ומשול) מתוךניצול התלות של איזור אחד בשני. החלוקה הסתדרה על ההשקפה הצרפתית שהאיזור אכן מחולק לאיזורים קטנים מסיבות אחרות, שמצריכות שלטון שונה לכל אחת ואחת. ההשקפה הצרפתית (שגובתה על ידי העבר. מעולם לא הייתה שם יחידה מדינית אחת) מצאה חן בעיני המיעוטים שזכו לאוטונומיות. אולם על סוג הפיצול חלקו הצרפתים. חלקם חשבו שיש לנתק את לבנון לחלוטין, וליצור בסוריה פדרציה, ואחרים חשבו שיש ליצור קונפדרציה שתכלול גם את לבנון.
(74) התפיסה שניצחה – כללה את לבנון בתוכה. וכך חולק האיזור ל4 יחידות מדינתיות. לבנון הגדולה, דמשק, חלב וטריטוריה עלאווית. בנוסף עוד איזורים קיבלו אוטונומיה. אולם בשנת 1922 חל שינוי ולבנון הוצאה מהקונפדרציה.
סדר זה התמוטט מהר, וב24' כבר אוחדו דמשק וחלב. צרפת ניסתה למנוע עוד איוד, אך נכנעה לו בשנת 36'. (האיחוד בטול בין 39 ל42 בגלל המלחמה). לבסוף נותר רק לבנון וחבל אלכסנדרטה מחוץ לסוריה. אם כן, גבולות סוריה נקבעו ע"י צרפת, וע"י לחצים מבפנים.
שת"פ מהקהילה המקומית היה הבסיס לשליטת צרפת. בלבנון סיפקו צורך זה המארוניים. אולם בסוריה העניי היה מסובך יותר. משפחות הנכבדים שהתרגלו לשלטון עוד מימי העותמאנים ושהחזיקו באדמות בהן לא ישבו, התחרו ביניהם ויצרו מאבק בין האליטות. למשפחות אלו הייתה השפעה גדולה בפוליטיקה הסורית גם בהמשך. צרפת יכלה למצוא משתפי-פעולה, אולם היה עליה לבחור את אלו שללא רגשות לאומיים.
(75) לרוב נבחרו אלו שכבר היו בעלי מעמד בימי העות'מאנים. מכובד דתי ללא השקפה לאומית היה האב טיפוס אותו חיםשו הצרפתיים.
1919-21 נאלצה להתמודד צרפת עם גילויי אלימות מצד הטורקים בצפון. אולם עד שנת 25' השלמת משימת הרגעת האיזור הצליחה. התפתחות מדינית חיובית. בשנים 23-24 החלה התפתחותאף בכלכלה. הגנרל ששלט בצרפת בהתחלה היה הגנרל גורו. מחליפו (בשנים אלו) היה הגנרל וויגאן. לאחר וויגאן הגיע בשנת 25 נציב חדש, סראי שמו, ששינה את מדיניות צרפת. סראי החדשן והאתאיסט לא רחק כבוד לדתיים בסוריה, ושאף למדינה חילונית. יחד עם עידוד ליברליות הוא דיכא את האופוזיציה, והשניא את עצמו על כולם. עקב כך פרץ מרד בשנת 252' שדוכא רק בשנת 27'.
(76) המרד החל במהומות שבטים דרוזיים ועד מהרה התפשט. המרג פרץ בעקבות מינוי צרפתי חדשן למושל על האוטונומיה הדרוזית לאחר מות המנהיד הדרוזי – ובגלל קרבות ירושה. מאחר ושאף לביטולהייחודיות הדרוזית, התלוננו עליו הדרוזים אצל סראי. סראי כמובן גיבה אותו, ואסר את מנהיגי הדרוזים ואף דרש מהם להתפרק מנשקם. ככה הוא העלה להם את הסעיף, והם פתחו נגדו במרד. בשלב זה חברונכבדים מחוגי דמשק למורדים, והמהפיכה קיבלה גוון לאומי חדש. המהפיכה התבססה על עקרון המהפיכה הצרפתית וזכויות האדם. במהלך שנת26' התפשט המרד, ואף כמעט הגיע ללבנון, אולם שם הוא דוכא במהרה על ידי צרפת ונשאר בסוריה.
(77) גם העירוניים והבדואים פתחו במרד. הצרפתים הגיבו בחוזקה, אולם הצליחו למגר את המרד רק בראשית שנת 27'.
למרות הצטיירות המרד כלאומני, בפועל רק מעטים (כ10000 איש) השתתפו בו. יותר ממחציתם דרוזים. הנוצרים התנגדו, והאליטות כמעטולא השתתפו. וכך נשאר המרד ככזה שנועד להשגת רווח כלכלי לשבטים המורדים.
תוצאה עיקרית למרד – הדחת סראי ומינוי ז'ובנאל במקומו. לראשונה מונה אזרח (עיתונאי) ולא גנרל. מדיניות חדשה – כמו הבריטים בעיראק. בידוד הקיצוניים, פיוס הלאומנים והקמת פדרציה עצמאית שתעמוד בקשר עם צרפת. ז'ובנאל החל בניהול מו"מ על תנאים אלו, אולם הסורים דרשו גם חוקה ואיחוד אל מול החוק הצרפתי. מחיר זה נראה היה גבוה מדי לממשלת צרפת, וכך התפטר ז'ובנאל מתפקידו בשנת 1926. אותו החליף פונסו שהיה בתפקיד עד לשנת 33'. פונסו הציע לחוגים הלאומיים נתח גדול יותר בשלטון, אך ללא עצמאות מלאה. כך בשנת 28 ' נבחרה מועצה שתפקידה היה לכונן חוקה לסוריה.
(78) אולם גם יוזמה זו נכשלה גם על המועצה השתלטו הלאומנים,ויצרו חוקה שצרפת שללה מכל וכל. (שטענה בין היתר כי ארץ ישראל סוריה ולבנון הן ישות מדינית אח תשאין לחלק)… לפיכך פוזרה המועצה ב29', ובשנת 30' כפתה צרפת על סוריה חוקה משלה.
30-36 צרפת נסה להפוך את החוקה מהלכה למעשה, ולחתוםעל הסכם שלטוני עם המקומיים. אולם אכן ישנן בחירות ונבחר נשיא, אולם הפרלמנט שנשלט על ידי הגוש הלאומי סיכל כל יוזמה צרפתית. בשנת 33 הוחף פונסו על ידי דה-מרטל, שאכן הגיע להסכם באותה השנה, אולם ההסכם היה שווה לכלום ושום דבר. (יעני לא כובד.) שנת 36 – שנת מפנה בסוריה. בינואר שביתה כללית ששאבה השראה מהפגנות מצרים ב35', וביוני עלתה ממשלת שמאל בצרפת. (לאון בלום). כך שלבסוף נחתם הסכם בין צרפת לסוריה בספטמבר 36.
ההסכם מקביל להסכם שנחתם גם עם לבנון באותה השנה. סוריה עצמאית, הדרוזים והעלאווים מסופחים אליה, אבל זוכים לאוטונומיה, וכך גם חבל אלכסדנרטה. הלאומנים השלימו עם ניתוקה של לבנון מסוריה. בהסכם נחתם כי הצרפתים ישלטו במידה מסויימת במדיניות החוץ והבטחון של סוריה, למשך 25 שנה.
(79)נשאלת השאלה – למה הסדר זה לא הושג כבר 10 שנים קודם??? סיבה אחת היא שינוי האווירה העולמית בשנות ה30. השינויים שחלו בעיראק, מצרים לבנון וארץ ישראל -דחקו גם לשינוי זה. בנוסף – בגלל המתיחות המתפתחת עם איטליה וגרמניה, צרפת מיהרה לסיים את הסיבוך בסוריה ששאב ממנה כוחות. בנוסף גם השביתה וההתשה שיחקו תפקיד. החשש שמא יסתבכו העניינים זזירז גם הוא עניינים. אולם מעל כל אלה, אדם בשם ג'מיל מרדם התבלט בקרב הלאומנים הסורים, והוביל גם הוא להסכם. הוא גם נבחר לראשות הממשלה בנוב' 36'.
השנים 36-39: אירועים שהצביעו על התמוטטות ההסדר משנת 36'. הסיבות : מהפך מדיני בצרפת (הימין עלה שוב) התנגדות המפלגה הקולוניאלית להסכם, ודאגה צרפתית מפני התגברוץ הלאומיות הערבית והתעוררות האיסלאם-דברים שהשפיעו על הקולוניות בצפון אפריקה. כך בשנת 38' צרפת לא אישרה את ההסכם מ36'. בנוסף חל פיצול בקרב לאומני סוריה, שגם עזר להתמוססות העניין . הפיצול קרה עקב כשלון ממשלת סוריה בטיפול במיעוטים. מקור הסכסוך הפנימי היה בסכסוכי כתות ישנים ואופיניים. יריביו של מרדם טענו שהציע ויתורים רבים מדי כדי להגיע להסדר. הסכסוך עלה למדרגה אישית (מרדם נגד שוכרי אל קוותלי) כך נאלץ מרדם להתפטר בשנת 39' והתפוררה "החזית הלאומית".
תסיסת המיעוטים – בשל נטייה אידיאולוגית לראות בסוריה ישות מדינית אחת (יעני כולל לבנון) ובשל רמיסת המיעוטים על ידי האליטה של דמשק. בכל חבלי הארץ שציינתי קודם שסופחו החלו מהומות קשות בגלל מדיניות הממשל, שהתערב בחייהם של המיעוטים. רוב העלאווים בכלל התנגדו לאיחוד, מחשש שיתפרש כחיזוק הסונים באיזור על חשבונם. הדרוזים היו חלוקים בנושא, אך רובם גם העדיפו אוטונומיה ולא איחוד.
(80) הכורדים והנוצרים בג'זירה התנגדו לאיחוד, הפעילו כוח, ונלחמו בצרפתים משנת 37' ועד שנת 39' בה ניצחו הצרפתים. כשלון ללאומנים היה גדול במיוחד באלכסנדרטה. איזור זה היה מעורב מבחינת אוכלוסיה, ובין השנים 21-36 נהנה מאוטונומיה. אזרחיו רצו להסתפח לסוריה, ותורכיה תמכה מצידה בהסדר הקיים. (40% מתושבי החבל- תורכים) בשנים 36-38 לחצה תורכיה להענקת עצמאות לחבל, לאור ההסכם שהתגבש עם סוריה. בשנת 39 כמחווה של רצון טוב מצרפת לתורכיה, החבל קיבל עצמאות, הפך למדינה בשם הטאי, וסופח באותה שנה לתורכיה. כתוצאה מכך רבע מתושבי החבל שאינם תורכים עזבו אותו. הלאומנים ראו בכך מפלה עצומה ואובדן לסוריה. העיר חלב סבלה כלכית בשל ניתוק נמל המסחר שלה שהיה בחבל זה.
שנת 39'- הפוליטיקה נעצרת קצת. נציב חדש – גבריאל פואו השיב אוטונומיה למיעוטים, ביטל חוקה, פיזר את הפרלמנט, וניהל משטר צבאי על ידי מועצה ממונה. על אף כל זה היו עדיין אנשים שהיו מוכנים לשת"פ עם צרפת, ובראשם שהבנדר. שהבנדר זה ניסה להשיג גיבוי בינ"ל למען סוריה, וליקק לבריטים. צעד כזה בשגרה היה גורם לצרפתים לזרוק אותו מכל המדרגות, אבל בגלל מלחמת העולם השנייה השת"פ הצרפתי-בריטי התקבל בהבנה. שהבנדר עלה לגדולה כך, אבל נרצח ביוני 1940. באותו חודש נכבשה צרפת, ומונה נציב חדש בסוריה מטעם ממשלת וישי – הגנרל אנרי דנץ. המצב הפוליטי בסוריה השתנה לחלוטין מנקודה זו.
בריטניה היא שהביאה בסופו של דבר את שלטון צרפת בסוריה לקיצו. סיוע בריטי שלאומני סוריה חיכו לו שנים, הגיע לבסוף בשנים 41-45. ב41 בריטניה וכוחות צרפת החופשית (של דה-גול) פלשו לסוריה- לבנון, הדיחו את ממשלת וישי מסוריה, ומינו ממשל צרפתי חדש בסוריה. ב41 הכריז הגנרל הצרפתי קטרו שהוא הגיע לשים קץ למשטר המנדטורי, ולכונן מדינה עצמאית וחופשית. אך על אף החזרת החוקה הסורית לקדמותה, (81) והכפפת הדרוזים והעלאווים לשלטונה של דמשק – סוריה לא זכתה לעצמאות. צרפת רצתה חוזה שיקדם אינטרסים שלה באיזור תמורת העצמאות. החוגים הלאומיים רצו עצמאות מיד, ולאחד נצחונם בבחירות 1943 ההתנגשות עם צרפת היתה בלתי נמנעת. לפיכך ב43 בריטניה התערבה. צרפת שעצרה את שרי ממשלת לבנון נתבעה לשחררם. משנכנעו הצרפתים לדרישה זו – היה ברור ששלטונם באיזור קרב לקיצו. כל עוד שלטה צרפת ב"כוחות המיוחדים" היה לה מימד שלטוני, עד 45.
לאחר מהומות קשות אוצלה שוב צרפת ע"י בריטניה לוותר ללאומנים, ובאוגוסט 46 יצאו כל כוחות צרפ ובריטניה מסוריה ולבנון. לאחר מותו של שהבנדר עלה שוכרי אל-קוותלי והתבלט בסוריה. הוא נתפס כגיבור עצמאותה. הוא היה נחמד למדינותהציר ולכן התחזק בשנים בהן שלט ממשל וישי באיזור. כך ב41 ברח מסוריה, אך חזר עד מהרה ושכנע את הבריטים שלהם הוא נאמן באמת. בבחירות 43 שכבר ציינתי הוא נבחר לנשיא. יחסיו עם הבריטים עזרו לו לשכנעם לתמיכה מול הצרפתים עד שנת 45. מרדם שהוזכר קודם והיה איש שהתפשר עם צרפת – ירד מגדולתו.
העצמאות – נצחון לסונים. מעמדם שהיה מבוסס עוד מימי העותמאנים התחזק, והם שירשו את השלטון בזכות השכלתם, עושרם, ניסיונם, ויגולתם להפעיל בתי מלאכה וסוחרים. היה זה מיעוט אליטיסטי של כ 50 משפחות ששלט על הרוב הכפרי, שהיה בפרלמנט בין 1919-1949.
(82) המיעוט העירוני בלט תמיד, וגיבש בריתות לצרכים פוליטיים. אורח חייהם היה חילוני, ולא היה להם מצע כלכלי ושום תמיכה כפרית.
המאבק בין המתונים ללאומנים מקביל למאבק מלפני 1914- בין תומכי העות'מאנים והלאומנים.
הלאומנים חילוניים, והשמרנים שהלכו יד ביד עם השלטון – חיפשו שקט.
הקואליציה שהגיע לעצמאות התפרקה מהר, ועד 1948 נוצרו שני גושים פוליטיים חדשים. מפלגה לאומית (דמשק), ומפלגת העם (חלב). השנים שלאחר המלחמה היו שנות שפל לסוריה, שנהנתה ממסחר פורה וביקוש של בעלות הברית במלחמה.ביקוש זה נעצר אחרי המלחמה. עקב שיפור החינוך והעיור, נוצרו הרבה משכילים שלא היה מקום בשוק העבודה לשלבם. הייצור שגדל במלחמה נבלם, ועוד קבוצות הפכו למובטלות. הציבור ההמורמר פנה למפלגות חדשות. ברמת היחב"ל- איך לא – כמובן שאנחנו מעורבים. סוריה מעורבת במלחמת השחרור, אולם לא מסוגלת להשפיע בצורה שתכריע אותה, למ רות ההתלהבות שמהלחמה עוררה.
(83) הצבא – הראשון לקריאת התיגר על הנכדים בפוליטיקה. צבא סוריה היה מורכב מהגייסות המיוחדים של ימי המנדט. אנשיו – בעיקר בני מיעוטים (הזוי. זה כמו שצה"ל יורכב מערביי ישראל, בדואים ודרוזים) רוב חייליו – עלאווים. הסונים נמנעו משירות צבאי. צבא זהפעל תחת השלטון הצרפתי כנגד הנכבים הסונים, ולככן טבעי היה שיתיחסו אליו בחשד מה. בין 46 ל48 צמצמה הממשל ה את הצבא בטענה שהוא מעיק על התקציב. לאחר הכשלון מול המדינה שלנו, הוטחו האשמות רבות בין הממשלה לצבא. לפיכך זה מצחיק שלאור המריבות בין הצבא לממשלה, הממשלה ניסתה להיעזר בו כדי להרגיע את המהומות ב1948, שפרצו על רקע האינפלציה והאבטלה שתיארתי קודם. במרץ 49התערב הצבא על דעת עצמו בנעהש. שלוש הפיכות צבאיות בסוריה בשנה זו.
1 . מרץ 49' : בראש המהפיכה הרמטכ"ל חסני אל-זעים. קצין כורדי שהיה בצבא העות'מאני ובגייסות המאוחדים לאחר מכן. יולי – הוא ממנה עצמו לנשיא סוריה.
2. אוגוסט 49' : עוד יוצא הצבא העות'מאני, מחמד סאמי אל-חינאוי ניצל את הגדלת הצבא על ידי זעים,והפך אותו כנגדו. חינאויניסה להשיג הפרדה בין הממשלה לצבא, וניסה למנות ממשלה, אך לא הצליח. כיליד חלב חלם לאחד את סוריה ועיראק (אל תשאלו אותי למה) על פניו כל הפוליטיקאים תמכו בחלום ישן זה, אולם בפועל דמשק תמיד התנגדה לו. חינאוי רכז המוני אויבים,
3. דצמבר 49' : אדיב אל-ששכלי שהשתתף בשתי ההפיכות הקודמות והיה צעיר בהרבה – הופך שוב. הוא לא היה בצבא העות'מאני, אלא גדל בגייסות המיוחדים של צרפת. שלטונו החל בסוף 49' ונמשך עד 1954. בשנים אלו התפתחה חשיבות מעורבותו של הצבא בפוליטיקה. בשנתיים הראשונות לשלטונו גם הוא קקודמו ניסה להפריד בין צבא לממשל, אך לא הצליח להגע לפשרה עם הפוליטיקאים. לפיכך ב51' הוא יזם הפיכה שניה ונשפטר מכל הפוליטיקאים הקרציות שעמדו בדרכו. כך הוקמה דיקטטורה ריכוזית עםרפורמות רדיקליות. הוא ניסה להישען על אידיאולוגיות חדשות, אך לבסוף בחר להתרחק מהן.
(84). ממשלתו הייתה היעילה זה שנים. חוקי השבטים בוטלו, וכולם הוכפפו לחוק המדינה. ייצוג על פי עדות נאסר סוף-סוף, החל שגשוג חקלאי וכלכלי. בשל חשש לאבד את חבל ג'זירה כמו שאבדה אלכסנדרטה לתורכיה, עודד הממשל התיישבות בחבל, ועיבוד אדמותיו הטובות. מדיניות זו שיחקה לידי הסורים בהמשך.
משטרו של ששכלי נפל בצורה מוזרה. תכונה משותפת להפיכות – הן קורות בערי בירה. במשטרים ריכוזיים שכאלה שלטון בבירה מבטיח את הישרדותו. הפיכת 1954 בסוריה הייתה שונה מאוד. מתוך שוני זה ניתן ללמוד על ההתפתחות הפוליטית בסוריה בשנים הללו.
ששכלי מעולם לא איבד את שלטונו בדמשק. מרד פרץ בג'בל דרוז, וגרר שביתות והפגנות. כך התפשטה הפיכה צבאית משם לחלב, חמאה ולטקייה. בסופו של דבר נאלץ ששכלי להיכנע למתנגדיו במחוזות כדי להימנע ממלחמת אזרחים. המבנה בסוריה – חלב ודמשק כיריבות של ממש. שלטון אחד פה ואחד פה, יכולים לגרור מלחמה של ממש. (קצת כמו ת"א וי-ם עיר הקודש )
עם נפילת ששכלי חזר השלטון לנכבדים (הלאומנים של פעם). הצבא פוצל לפלגים ופרש מהפוליטיקה. 1954 בחירות: רוב הנבחרים הינם נכבדים עירוניים או נציגיהם. אולם סכנה חדשה עלתה כנגד המכובדים הללו. המפלגות האידיאולוגיות זכו לראשונה לייצוג נכבד בפרלמנט.
מפלגות אלו לא היו תופעה חדשה, ומפלגתו של שהבנדר ב32 כבר הייתה כזו שהחזיקה באידיאולוגיה לאומית חזקה. בימי המלחמה צמחו מפלגות אלו במהירות. מפלגה "סוציאל נאציונליסטית סורית" הוקמה ע"י יווני-אורתודוכסי בשם אנטון סעאדה. הוא קרא להקמת סוריה הגדולה מחדש. בנוסף הוקמה מפלגה קומוניסטית סורית, בהנהגת חאלד בכדאש. בשנת 54' נבחר בכדאש זה לפרלמנט. 1944 – הוקמה גם תנועת האחים המוסלמים המוכרת לנו.
(85) המוני המהגרים מהכפר אל העיר החדשה היו עיקר חבריה. דגש דתי מאוד למפלגה זו.
אולם המפלגה האידיאולוגית החשובה לנו ביותר הייתה מפלגת הבעת'. (התחייה). המפלגה נוסדה רשמית ב1946, אך הייתה קיימת כתנועה כבר משנות ה30. שני מקימיה: צלאח א-דין אל-ביטאר שהיה מוסלמי סוני, ומישל עפלק, יווני אורתודוכסי במוצאו, מדרום דמשק. איזור מושבו היה מושבם של המהגרים החדשים. קסמה של המפלגה היה בלאומיות הרומטית שלה. כך לאורך הזמן בשנות ה50 היא התפשטה גם ללטקייה ותפסה את ההגמוניה האיזורית מידי הנאצינאליסטים הסורים. שאיפות המפלגה: מטה איזורי כל ערבי הממנוה על המדינה. המפלגה שהתאחדה ב52' עם המפלגה הערבית הסוציאליטית דגלה באחדות ערבית, חירות וסוציאליזם. כל ב54' זכתה הבעת' להצלחה בבחירות.
התקדמות זו של המפלגות מוסברת על ידי הסיבה להיווצרות קבוצות חדשות בפוליטיקה. מערכת חינוך ממשלתית קודמה מאז ימי העצמאות, וכך קודמה גם האקדמיה. אולם בוגריה גילו עד מהרה שהתקדמותם חסומה בשל כוחם של הנכבדים העירוניים. כך הם פנו אל גופים חדשים, שקראו תיגר על המערכת הפוליטית הישנה. המיעוטים – ששוב לא היו נפרדים מהפוליטיקה, ראו קסם מיוחד במפלגות אידיאולוגיות אלו, וראו בהן דרך להיחלץ מהמגבלות שהוטלו עליהם ע"י השלטון המרכזי.
(86) לאחר 1954 ההתמודדות של הממשל הייתה גם פנים סורית וגם חוץ מדינית, בשל הקיטוב הערבי בין מצרים לעיראק, שנבע מהמלחמה הקרה. נוצר מצב מעניין. סוריה התקרבה למזרח, תחת כהונתו של חאלד אל-עטם כשר החוץ. האופוזיציה ניסתה להתנגד, אולם ב56' בשל מבצע סיני\מלחמת סואץ, השפעת בריטניה וצרפת באיזור התמוססה, ומצרים החלה להשפיע יותר על סוריה. מה גם שעיראק (הבריטית) ניסתה לעשות הפיכה בסוריה, ולא הצליחה. סוריה התחברה יותר ויותר למזרח.
1957 – השפעת נאצר המצרי גוברת, והבעת' ביקשו מנאצר איחוד פדרטיבי של סוריה עם מצרים, כדי להינצל מהשפעת הצבא ומהמפלגה הקומוניסטית החונקת. אולם נאצר הסכים רק לאיחוד שלם, הכולל שליטה בצבא סוריה, דבר גם לו הסכימו הסורים לבסוף(!!!) כך ב1958 הפכו סוריה ומצרים ל" רפובליקה הערבית המאוחדת".
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
