היסטוריה פווליטית: מצרים אחרי מלחמת העולם הראשונה
מן הבחינה הגיאוגראפית, מצרים היא ארץ שרובה הגדול הוא מדבר (למעלה מ- 95%) ומיעוטה עמק ארוך וצר שיצר הנילוס- בעמק זה גרה רוב אוכלוסיית מצרים. בשנת 1920 מנתה האוכלוסייה כ- 13 מליון נפש, וכמעט 90% היו עובדי אדמה שחיו בכפרים. תושבי הערים התרכזו באלכסנדריה וקהיר. קבוצות המיעוט במצרים היו: אירופאים, סורים וארמנים. למעלה מ- 90% במצרים היו מוסלמים (הרוב סונים), אך היו גם נוצרים ואף קהילה יהודית קטנה. 70% מהאוכלוסייה העובדת היו חקלאים, שעסקו בגידול מזון, אך הענף שייחד את מצרים היה גידול הכותנה לשוק הבינלאומי. ב- 1921 ייסדו ראשי תעשיית הכותנה את "התאגיד המצרי הכללי לחקלאות"- לפני כן מי ששלט היו תאגידים זרים. מי שלא עסק בחקלאות הועסק בבנייה, בשירותים ובתעבורה (20%) ובמפעלי ייצור (8%). עד 1914 מצרים הייתה מחוז אוטונומי של האימפריה העות'מאנית. ב- 1882 כבשו הבריטים את מצרים וב- 1914 שמו קץ לשלטון העות'מאני ומצרים הייתה למדינת חסות. ב- 1922 הכריזה בריטניה באורח חד-צדדי על עצמאותה של מצרים, לאחר שלא עלה בידה להשיג הסכם עם ממשלה מצרית כשלהי, ואולם הבריטים הניחו ארבעה עניינים תלויים ועומדים עד שייחתם הסכם עם מצריים: תעלת סואץ, מדיניות החוץ והביטחון של מצרים, סודאן והקפיטולציות. מצרים זכתה ב"עצמאות חדשה", ובמצב החדש התחרו על השלטון 3 גורמים: הכתר, הפוליטיקאים והבריטים. בשנים 1922-1952 היו מאבקים רבים ושיתופי פעולה בין הקבוצות.
משנת 1923 למצרים הייתה חוקה, שדמתה לחוקת בלגיה והתבססה על החוקה האנגלית הלא-כתובה. החוקה נכתבה ע"י ועדה שמינה הסולטאן עקב לחצצים מהבריטים. מצרים נועדה להיות מונרכיה- למעשה כבר מ- 1922 לקח השליט אחמד פואד את התואר "מלך". עפ"י החוקה הוקם פרלמנט של שני בתים, ולמלך היה כוח רב על פרלמנט זה וסמכותו אף כללה כמה מינויים. למלך היו גם כלי שלטון אחרים: היה לו צוות שכונה "הקבינט המלכותי", ובשל תמיכתו בדת הוא זכה גם לאהדת המסגדים והציבור. מבנה החוקה איפשר למלך לנטרל את כוחה של ממשלה שלא נשאה חן בעיניו, אך הוא יכל להגן על ממשלה שהייתה לרוחו, אלא אם כן זכה בבחירות או בחר לשלוט ללא פרלמנט. מאחר ובכל הבחירות שנערכו לפי החוקה ניצחו מתנגדי המלך, מצרים נשלטה בדרך כלל ללא פרלמנט. כדי להימנע מכך, ב- 1930 הוחלפו החוקה וחוק הבחירות, באופן שבו צומצמו בעלי זכות ההצבעה והחוקים הותאמו לרווחת המלך. מתנגדי המלך החרימו את הבחירות ומפלגתם- "מפלגת העם"- זכתה בניצחון. 3 שנים שלט ראש המפלגה, צידקי, עד שב- 1935 נאלץ המלך להחזיר את החוקה השינה לתוקפה. אך עדיין ניתן היה להטות את בחירות 1938 רצון בית המלוכה. 1936- נפטר המלך ובנו פארוק ירש את מלוכה, אך היה קטין ולכן לא עסק בפוליטיקה. בסוף 1937 פארוק חידש השפעתו ובשלטון היו רק ממשלות שתמכו בכתר, עד 1942 שמצמצו הבריטים את סמכות המלך. 1944- שוב זכה פארוק לחופש פעולה ועד 1952 שוב היה בית המלוכה לגורם מרכזי בחייה הפוליטיים של מצרים.
הפוליטיקאים היו הגורם השני בזירה הפוליטית במצרים. גרעינו של המעמד הפוליטי היה מורכב מבעלי קרקעות עשירים שלא ישבו על אדמותיהם. הם היו אנשים משכילים, בעיקר בתחום המשפט (שלמדו בצרפת). כולם היו חילונים, רוב של מוסלמים ומיעוט נוצרי. מי ששלט במפלגות היו הנכבדים- בעלי עניין בגידול הכותנה, ומקצתם השקיעו בתעשייה. הם אמנם ישבו בקהיר, אך שמרו בידיהם את בסיסי הכוח שלהם במחוזותיהם, ומשהעתיקו את תמיכתם הפוליטית אל גורם אחר, גררו עמם גם את המחוז הנאמן להם. בעלי הקרקעות היו אמנם גרעינו של המעמד הפוליטי, אך סביבם היו אנשי מינהל ופוליטיקאים כישרוניים, שאותם גייסו הנכבדים למפלגותיהם. הנכבדים עסקו בפוליטיקה מכמה סיבות: רובם ביקשו ליהנות ממערכת הפטרונות של הממשלה, כך שמרו על האינטרסים שלהם בענייני הקרקעות והתעשייה; היו שעשו זאת בשל היוקרה שבמשרה ממשלתית; רבים ביקשו לתרום לפיתוחה של ארצם ואחרים התעניינו בעושרם בלבד. ביסודו של דבר הם השתמשו בכוחם כדי לקדם את משפחתם וחבריהם במעלה הדרג במנהלי במרכז ובמחוזות. מטרת העיסוק בפוליטיקה הייתה להגיע למעמד שבו יוכל בעל הקרקעות לשאת-ולתת על עמדה של כוח. עמדות הכוח הפוליטיות הוחזקו מתוך כדאיות. בין השנים 1922-1952 ממשלת מצרים סבלה מחוסר יציבות פוליטית מצד אחד, ורציפות בכהונתם של השרים מצד שני (בדומה לעירק ולבנון). אורך חייהן הממוצע של 32 הממשלות שהוקמו בתקופה זו היה פחות משנה, אבל השרים היו קבועים ורק החליפו זה את זה במשרותיהם. מהם 60% היו בעלי קרקעות.
מבין המפלגות הפוליטיות הפרלמנטאריות של מצרים, ראויה לציון מיוחד מפלגת הופד. בראשיתה הייתה זו משלחת של פוליטיקאים מצריים בשנת 1919, שביקשו לשאת ולתת עם בריטניה על עצמאותה של מצריים. אבל הופד התקשתה לעמוד במטרות הנעלות האלה ולאחר 1922 הייתה למפלגה פוליטית רגילה. היא התנגדה שמפלגות אחרות ינסו לנהל מו"מ עם הבריטים, ולעיתים רחוקות הסכימה להקים קואליציות עם מפלגות אחרות. ב- 1925 חיברה תוכנית מפורטת על תמורות בחברה ובכלכלה, וזה ייחד אותה ממפלגות אחרות, אך לא זכתה לקדם רעיונותיה. מאחר והמפלגה התקשתה לשתף פעולה עם המלך, היא הורחקה מן השלטון למרות הצלחותיה החוזרות ונשנות בבחירות. כמו במפלגות אחרות, גם בופד שלטו בעלי קרקעות אבל היו גם תעשיינים ואנשי מינהל וכספים. המפלגה נהנתה מתמיכה רחבה באזורים עירוניים וכפריים כאחד, ובניגוד למפלגות אחרות היה לה מבנה ארגוני איתן. בתקופות בהן הורחקה מן השלטון נדחפה המפלגה לפעילות חוץ-פרלמנטארית של התססה ואלימות והחלה לעורר מהומות. היא אף ארגנה את תומכיה הצעירים לתנועת נוער שכונתה "החולצות הכחולות". מפלגות פוליטיות פרלמנטאריות אחרות במצרים מקורן בתנועות מן הופד. החשובה שבהן הייתה "מפלגת הליברלים החוקתיים"- מפלגה שהורכבה מבעלי קרקעות גדולים, אך גם אנשי רוח רבים. היו פלגים קיצוניים יותר כגון "מפלגת הופד העצמאית". כל המפלגות הללו פרק לופד המקורית לא היו מפלגות של ממש, אלא בריתות בין סיעות ויחידים.
הבריטים היו הגורם השלישי שפעל בזירה הפוליטית של מצרים. לאחר 1922 הפעילו הבריטים את השפעתם על המדינה באמצעות הנציב העליון (ומשנת 1936 באמצעות השגריר) ואנשי צוותו בקהיר, באמצעות היועצים לממשלת מצרים במשרדי הפנים, המשפט והכספים, באמצעות הפיקוד על הצבא, באמצעות חיל המצב הבריטי במצרים ובאמצעות נוכחותם בסודאן. שלושה מבין ארבעת הנציבים העליונים היו אנשים תקיפים וחסרי פשרות. מעמד הבכורה של בריטניה בחיי הציבור במצרים היה במידת מה מעשה ידיהם של המצרים עצמם, שכן פוליטיקאים מצריים הם שהעמידן את ההסכם בין בריטניה למצרים במקום מרכזי בפוליטיקה של המדינה, ועם זה כמעט מנעו כל אפשרות להגיע לידי הסכמה בעניין. לאחר כמה ניסיונות כושלים (1924, 1927, 1929, 1930)- חלקם עם מפלגת הופד- הבריטים לא ששו להיכנס למו"מ עם המצרים ללא השתתפות הופד ולכן דחו הצעות נוספות. רק ב- 1936, כשהוצא הכתר מן המשחק הפוליטי ובשלטון החזיקה ממשלת ופד שהסכימה לשת"פ עם עוד מפלגות, הושג ההסכם. בשנים 1935-1936 התחוללה בפוליטיקה של מצרים מהפכה זוטא. בשל הצורך הדוחק לפעול לצמצום השפעתו של השפל על חיי הכלכלה והחברה במצרים, ומתוך ייאוש התיקו הפוליטי במדינה, ניסו פואד וצידקי בשת 1930 לצקת את הפוליטיקה של המדינה בדפוס חדש, סמכותי יותר. אבל הניסיון נכשל וצידקי התפטר. ראשי הממשלות שבאו אחריו לא היו מוכשרים כמוהו ולא היה להם בסיס חוקתי לפעולתם, כי פואד ביטל את חוקתו של צידקי מ- 1930 ולא החזיר את חוקת 1923, כך שנשאר ללא מגבלות של החוק על סמכויותיו והיה בשליטה מלאה. הפרלמנט פוזר וכל שנת 1935 שררה תסיסה במצרים, עד שבסוף השנה החזיר המלך את חוקת 1923 על כנה. במאי 1936 ניצחה הופד, ונמאס נעשה לרה"מ. הצלחתן של התסיסה והמהומות במצרים הייתה לגורם חשוב שעורר גל של מחאות פוליטיות שאפיין את העולם הערבי ב- 1936.
ההסכם עם בריטניה ב- 1936 היה במידת מה תוצאתם של שינויים שחלו במצרים. לאחר השבת החוקה ולאחר מותו של פואד, הכתר לא יכול היה להתערב במו"מ. גם שינויים בזירה הבינלאומית השפיעו על ההסכם. האיטלקים התקרבו למצרים והחשש של הבריטים והמצרים גרמו להם להתאחד. ההסכם עסק בארבעת הסעיפים שלא נפתרו ב- 1922: שאלת מדיניות החוץ והביטחון יושבה באמצעות ברית צבאית, ובתי המדינות ישתפו פעולה בענייני חוץ; חיל המצב הבריטי נשאר באזור התעלה, בתום 20 שנות ההסכם מצרים תהיה מוכנה לטפל בביטחון; מצרים תשתמש בציוד צבאי בריטי, אך תפקידו של המפקד הללי הבריטי יבוטל; הקפיטולציות יבוטלו- התחייבות שקוימה ב- 1937 במונטרה- ומצרים תצטרף לחבר הלאומים; שאלת סודאן הייתה סלע המחלוקת שהכשיל את הניסיונות הקודמים להסכם, אבל הוחלט לדחות את הטיפול בה. בדצמבר 1937 נפלה ממשלת הופד, בעיקר בשל שובו של המלך אל הזירה הפוליטית. ראש הממשלה הנבחר היה מקורב למלך וב- 1939 תפס את מקומו חביבו של פארוק, ראש הקבינט המלכותי- עלי מאהר. מלחמת העולם השנייה השפיעה על מצריים השפעה עמוקה. מצרים הייתה נכס אסטרטגי חשוב בעיני הבריטים. בריטניה הבינה שרק ממשלת הופד תהיה לעזר בתקופת המלחמה, וכך אולץ הרה"מ הנוכחי להתפטר וב- 1942 ממשלת הופד שלטה, והחזיקה מעמד עד 1944- ואז הניחו הבריטים לפארוק להיפטר ממנה. לא רבים הצטערו על נפילת ממשלה זו והיחס כלפיה לא היה כבעבר. ב- 1945 מצרים עשתה מאמצים רבים להיכנס למלחמה נגד הגרמנים, כדי להבטיח את מקומה בהסדרים שייכונו לאחר המלחמה. ניהול המו"מ עם בריטניה כשל והוקמה ממשלה חדשה במצרים בראשות אסמאעיל צידקי. צידקי היה המוכשר שבמדינאי מצרים ונחל ניצחון במו"מ שניהל עם בריטניה ב- 1946. הבעיה הייתה עם סודאן, ובשל רשלנותו של צידקי, עוינותם של יריביו הפוליטיים והתנגדות ממשלת סודאן- המו"מ נכשל וצידקי התפטר. בשנים 1945-1952 התמוטטה ממשלת מצרים והתחוללה המהפכה המצרית. כדי להבין את הסיבות לאירועים האלה יהיה עלינו לסקור את התמורות בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה של מצרים.
בין 1922 ל- 1952 התערער מצבה הכלכלי של מצרים. המאה ה- 19 במצרים הייתה לתקופה המשגשגת ביותר בשל ההתמחות בייצור כותנה לשוק הבין-לאומי, אך בראשית המאה ה- 20 החלו מופיעים סימנים כלכליים המראים כי הרווחים על הכותנה הולכים ופוחתים, והגיע הזמן להשקיע בענפים אחרים. אפשרות אחת הייתה להרחיב את שטחי הגידול על ידי השקעה בהשקיה ולעודד את הגיוון בחקלאות, אבל בתחום הזה לא נעשה הרבה. התיעוש היה חלופה מובנת מאליה או השלמה לפיתוח נוסף בחקלאות. הממשלה סייעה לתעשייה במידת מה, אך סיועה היה מועט ומעורבותה בכלכלה עד 1952 הייתה שולית בלבד. ב- 1920 הוקם "בנק מיצר", שאיפשר השקעות לפיתוח הכלכלה. הבנק הצליח והשקיע בענף אריגי הכותנה, בתחבורה, בקולנוע ובענפי מחסר ותעשייה אחרים, אבל זה לא הספיק. תעשיית מצרים סבלה מבעיות רבות שלא נפתרו, כגון ניהול גרוע, פריון עבודה נמוך, עלויות הובלה גבוהות ומחסור בחומרי גלם. צרכנים מצרים עשירים העדיפו לקנות מוצרים מתוצרת חוץ.
באותה תקופה כבר הורגש במצרים המחיר האנושי של התיעוש. יום עבודה היה 15 שעות, ילדים בני 10 עבדו במפעלים ובבתי החרושת, לא היה יום חופשה שבועי, איגודי עובדים היו חלשים מאוד אך לעיתים קרובות פרצו שביתות. מן הבחינה הסטטיסטית דרכה מצרים במקום ב- 40 השנים שקדמו ל- 1950. מצבו הכלכלי של המצרי הממוצע היה דומה בין השנים ואף הוחמר בשל הרעה בתנאי המסחר במצרים באותה תקופה, בשל הנתח הגדול שנטלה הממשלה לעצמה ובשל חוסר השוויון הגובר בהתפלגות ההכנסות, שנגרם במידת מה בגלל האינפלציה.
התרחבות ההשכלה הייתה התפתחות חשובה אחרת במצרים העצמאית. בתקופת השלטון הבריטי עמדה ההשקעה בחינוך בסדר עדיפות נמוך ביותר ובתי הספר הפרטיים נהנו מיד חופשית. ב- 1914 למדו 38% מכלל התלמידים בבתי ספר זרים, אשר תרמו רבות בין השנים 1922-52. בין השנים הללו היו שינויים משמעותיים: ההוצאה על החינוך גדלה מ- 4% ל- 13%; ב- 1923 הוכרז על חינוך חובה חינם לבתי ספר יסודיים; ב- 1951 אוחדו שני זרמי החינוך היסודי במצרים; ב- 1950 הוכרז על חינוך חובה חינם גם בבתי הספר התיכוניים; עש 19052 פעלו במצרים שלוש אוניברסיטאות מודרניות. הנתונים הללו מלמדים על גידול ניכר במעורבותה של המדינה בכלכלה, וגם על הסיבות לגידול בהוצאות הממשלה לעומת ההכנסה הלאומית.
שינוי חשוב אחר במצרים בתקופה שלאחר 1930 הוא תחיית האסלאם. בשנות ה- 20 נקבע אופיים של חיי הרוח במצרים על ידי קבוצת עילית קטנה וחילונית ששלטה בפוליטיקה ובעיתונות. קבוצה זו המעיטה בערך האסלאם, התכחשה לתפקידו בפוליטיקה וקראה תיגר על טבעו של הקוראן. האסלאם לא השתתף בהתפתחות החינוך וגם הרפורמות במשפט הצרו את צעדיו. סוציאליזם, דרוויניזם ופוזיטיביזם הם רק כמה מהרעיונות שסופרי מצרים נשבו בקסמם. בשנות ה- 30 נסוגה החילוניות מפני התחייה הגוברת של האסלאם. חל שינוי באווירה הרוחנית של מצרים. חלק מהסופרים שכתבו על חילוניות הסבו את כתביהם עתה לאסלאם. בשנת 1930 נפתחה מערכת תעמולה למען שינוי החוק האזרחי המצרי של שנת 1883, מתוך מטרה לקרבו יותר אל השריעה, ב- 1949 הונהג חוק אסלאמי יותר. הראיה המובהקת ביותר להתפתחות האסלאם היה צמיחת תנועת "האחים המוסלמים".
תנועת "האחים המוסלמים" הייתה לאחת התופעות הפוליטיות הראויות ביותר לציון במזרח הקרוב במחצית הראשונה של המאה ה- 20. היא נוסדה ב- 1928 בידי מורה מצרי, שהושפע מרעיונותיהם של מחדשים מוסלמים. מטרתו הייתה לקבץ סביבו קבוצה של חסידים שאומנו וחונכו בקפדנות, שישמשו אמצעי לטיהור האסלאם. התנועה העניקה חשיבות לתחומי החינוך והבריאות וצדדים אחרים של העבודה החברתית ומהר מאוד "האחים" נעשו לדמויות נערצות. מהר מאוד הם פנו גם לתחומי הכלכלה והפוליטיקה. בלב משנתם עמד הרעיון שעל מצרים להמשיך בתהליך המודרניזציה- אבל לפי השריעה. התנועה הייתה מאורגנת בקפידה ובראשה עמד "המורה העליון". היא התארגנה בסניפים והיו בה קבוצות צבאיות למחצה. לאחר מלה"ע השנייה התפתח במסגרתה מנגנון חשאי לביצוע מעשי התנקשות. ביסודו של דבר הייתה למפלגה עירונית, שרוב חבריה היו בני מעמד בינוני עירוני. בשיא כוחה, בשנת 1949 היו במפלגה כחצי מליון חברים ואותה כמות של תומכים. כשמדובר במפלגה שאיננה מפלגה רשמית של הממשלה שי בכך משום הישג מעורר פליאה. מכל התנועות האידיאולוגיות החוץ-פרלמנטאריות שקראו תיגר על המערכת הפוליטית של שנות ה-30 הייתה "האחים המוסלמים" החזקה ביותר.
"מפלגת מצרים הצעירה" הייתה אף היא מפלגה שדגלה בחיזוק האסלאם, נוסדה לראשונה ב- 1933 ונעשתה למפלגה פוליטית ב- 1936. המפלגה דגלה בקו מצרי לאומי תקיף, תמכה בפיתוח הכלכלה בחסות המדינה והדגישה את האימון הצבאי ואת עוצמתו של הצבא. בשלהי שנות ה- 30 שינתה שת שמה וגם ב- 1949 שונה השם שוב. בכל החילופים הללו לא השתנה הרכבה של המפלגה והיא נותרה ארגון ריכוזי שבראשו מנהיג חזק, שנשען על יחידות צבאיות למחצה, "החולצות הירוקות". כבר בשנות ה- 30 נגסו המפלגות החדשות בתומכיה של מפלגת הופד, ועד שהסתיימה מלה"ע השנייה הם שלטו ברחוב וארגנו שביתות, הפגנות, התפרעויות ומעשי רצח. האלימות לא הייתה יסוד חדש בפוליטיקה של מצרים והיא לא נעלמה לאחר מהומות 1919. אולם, רק לאחר 1945 נעשתה האלימות לחלק מן המבנה הפוליטי ומכשיר של קבע בידי האופוזיציה. מעשי אלימות רבים היו מפי קוראי התגר שהשפיעו על הבריטים ואף רצח פוליטי של רה"מ. המלך והמפלגות הפרלמנטאריות לא מצאו מענה הולם לקריאת התגר הזו על מערכת הממשל. ממשלת הקואליציה שהוקמה לאחר מכן לא הגיעה לכלל הסכמה וקרסה. 1950- זכתה הופד בפעם האחרונה בבחירות. היא ניסתה להשיג שוב הסכם עם בריטניה, אך ניסיונותיה כשלו. באוקטובר 1951 ביטל רה"מ באורח חד-צדדי את ההסכם של 1936. הבריטים הטילו חרם כלכלי על המצרים וקוראי התגר המצריים תקפו את הבריטים. לאחר כמה תקריות נוספות, ביניהן "יום שבת השחור", נכשלו כל הנכבדים בניסיון להחזיק ממשלה, והמלך נותר לבדו להגן על המשטר בעזרת הצבא.
הצבא הוא שחיסל לבסוף את המשטר החוקתי של מצרים. בין 1882 ל- 1922, ולמעשה עד 1936, היה צבא מצרים נתון בפיקוח בריטי. הבריטים טענו שהוא מסוכן ואינו נחוץ ולכן פיזרו אותו. פרק זמן ארוך היה הצבא המצרי בסודאן ושם גייס את חייליו וחיזק את כוחו. קציניו היו בעיקר מקרב בני משפחות של בעלי קרקעות מן המעמד הבינוני ועובדי מדינה זוטרים. עד 1952 כבר היו הקצינים בדרגות גבוהות, אבל הקריירה שלהם הייתה מתסכלת והם נאלצו לספוג מפלות קשות במהלכה. לאמתו של דבר, בצבא זה היה כבר ארגון שעסק בתכנון ההשתלטות על המדינה. "ועדת תנועת הקצינים החופשיים" נוסדה ב- 1949, ובינואר 1950 התמנה עבד אל נאצר ליושב הראש שלה. הממשלה תפסה את גודל הסכנה וניסתה לפייס את הקצינים, אך השאלה שעמדה כבר על הפרק הייתה מי יכה ראשון- הכתר או הצבא. את הצבע הראשון עשה לבסוף הצבא, ב- 23 ביולי 1952- ההפיכה הייתה מופת של תכנון צבאי ושל ביצוע צבאי- הפעולה היעילה ביותר שנעשתה במצרים זה שנים רבות. ההפיכה הצבאית הייתה יריית הפתיחה של המהפכה המצרית והמאורע המציין את ראשית סופו של הסדר הפוליטי הישן במצרים. פארוק ויתר על המלוכה וכשנה לאחר מכן בוטלה המלוכה כליל ומצרים הייתה לרפובליקה. עד מהרה איבדו גם הנכבדים את כוחם ואת מקומם תפסו קציני צבא ואנשי מקצוע אחרים. ב- 1954 הצליח הצבא להשיג את ההסכם עם בריטניה ועד 1955 כבר נעלמו ממצרים גם הכוחות הבריטיים והמדינה הייתה סוף-סוף עצמאית באמת.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
