היסטוריה פוליטית של זמננו: עלייתם של מוסוליני והפשיזם האיטלקי
לאחר מלחמת העולם הראשונה הכוח הפוליטי העולה באיטליה הם הסוציאליסטים. הם דגלו כל המלחמה בניטרליות. לאחר מכן אמרו "אמרנו לכם", ורוב הקהל תומך בהם. אך לסוציאליסטים אין רוב בפרלמנט, וכן הם משוסעים במהפכה בין רפורמיסטים למקסימליסטים, שתומכים במהפכה הבולשביקית כמו ברוסיה. הרפורמיסטים כלל לא מוכנים להביא זאת בחשבון.
נוצר מצב שהם מנצחים בבחירות, מקבלים רב ראשון, אך המהפכנים לא נותנים לרפורמיסטים להקים ממשלה קואליציונית, ולהפך. יש תיקו פנימי שמשתק את המפלגה הסוציאליסטית, שהיא הכוח הפוליטי הגדול ביותר באיטליה אחרי המהפכה. לא יכולים לעשות כלום.
הדבר השני – "ניצחון נבגד". איטליה נכנסה למלחמת העולם הראשונה בגלל חוזה לונדון בין היתר, שם הובטחו להם המון שטחים, שלא יכלו לתת להם בסוף המלחמה, בגלל 14 הנקודות של וילסון – שם נטען שהשטחים צריכים להיות שייכים למיעוטים החיים בהם. היה מאוד דרמטי כי האוכלוסיות היו מאוד משולבות. רצו קודם כל את השטחים דוברי האיטלקית שהיו תחת שליטה אוסטרו-הונגרית – דרום טירול. התיישב עם 14 הנקודות, ולכן הועבר. כך גם איזור ונציה וטריסטה. אך הלאומנים רצו את כל החוף הקרואטי של ימינו. נכון שיש שם אוכלוסיות איטלקיות, ואף יש "קייס" היסטורי משמעותי לגבי ערים רבות שם. לא הסכימו לתת להם זאת.
האיטלקים היו מתוסכלים מכך מאוד – חצי מליון איש נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה, המדינה נהרסה וכו'. קם אדם שהיה הדוצ'ה הראשון והמנהיג הגדול של איטליה, שהיה אף משורר דגול וגיבור מלחמה ממדרגה ראשונה (בגיל 50 הקים טייסת בצבא האיטלקי, לאחר מכן הקים את הקומנדו האיטלקי) – דננוציו.
הוא החליט שהניצחון הנבגד לא בא בחשבון, ולמרות חוזה השלום, הקים לגיון משלו. הלך עם הלגיון שלו (2000 איש בערך), והחליט שהוא יעשה את העבודה בשביל איטליה. הלך לכבוש את פיומה, זו הייתה עיר בעלת אליטה איטלקית וסביבה אוכלוסיה כפרית יוגוסלבית.
בפיומה נמצא כוח רב לאומי, אך רובו איטלקי. הגנרל האיטלקי מקבל פקודה להתנגד לניסיון הכיבוש של דננוציו. לבסוף הכוח האיטלקי הצטרף לדננוציו וביחד כבשו את פיומה.
דננוציו הביא יועץ שיעץ למוסולוני, שיעץ לו כיצד צריכה להראות איטליה החדשה כחברה שיש בה לאומיות, , קורפורטיזם וכו'. דננוציו הוסיף לכך כמה דברים שהונחלו לפשיזם – המנהיג, שמגלם את התנועה. המנהיג מרגיש יודע, והוא מעביר זאת לעם. דננוציו עצמו היה בעל יכול רטורית מעולה. עושה משהו שבטונים הרגשיים הולך ועולה, בונה את המיתוס המגייס של סורל בצורה חייה. זהו הסגנון הפוליטי הפשיסטי, אותו דננוציו המציא.
דננוציו ומוסולינו שניהם שייכים לתנועה המצדדת במלחמה, ותומכים בעיקרון של הפעולה הישירה, דוגלים באלימות פוליטית, כנגזר מתורת סורל. אך בעוד דננוציו מבקש לקחת את העניינים ידיים ולעלות על רומא, מוסוליני מבקש לחכות כי הוא מבין שדננוציו יחסל את הקריירה הפוליטית שלו. ביחד הם עדיין מיעוט קטן ביותר בפוליטיקה האיטלקית, והאויב הגדול שלהם הוא הסוציאליזם שהיה התנועה השלטת.
איך השתנו הנסיבות לטובת מוסוליני ודננוציו? הפשיסטים התחילו לתקוף את המפלגה הסוציאליסטית בכל מקום. בבתי-עם סוציאליסטים אליהם היו מגיעים סוציאליסטים להעביר את שעות הפנאי שלהם – היו שורפים את בתי העם. מוצאים את הסוציאליסטים החוצה. הסוציאליסטים נאבקו בהם, אך לפשיסטים היה יתרון – התסכול של הצבא ושל הרבה מאוד אנשים שנלחמו במלחמת העולם הראשונה והרגישו הנצחון נבגד, שהסוציאליזם לא מסוגל לעלות לשלטון, ובעיקר בגלל שבגרעין הקשה של הסוציאליסטים היו ארדיטים, יחידות הקומנדו של הצבא האיטלקי.
הארדיטים השתמשו במדים שחורים, "נועזים" – היו פושטים על חפירות האויב והורגים את החיילים בהם. אלימות הייתה העסק שלהם. החבר'ה האלה מובטלים בסוף המלחמה. לכן הם מצאו "נחמה" בפשיסטים – פשוט חיפשו מוצא לאלימות שלהם.
המבנה של התנועה הפשיסטית היה מילציאני, צבאי. יצרו מעין מלחמת אזרחים שניזונה מהאלימות הפשיסטית, ומשתלבת בתמונה שקוראים לה "השנתיים האלימות" – הסוציאליסטים נהיו יותר פעילים בדרכם למהפכה, ומנגד הפשיסטים נהיו אלימים יותר.
הסוציאליסטים עשו הרבה מאוד שביתות, והיה נראה שהמהפכה הולכת ומתקרבת. האליטות המסורתיות התחילו לפחד ברצינות מהשמאל, ולכן התמיכה בפשיסטים, שבתחילה ראו אותם כאספסוף, הלכה וגדלה, כי חשבו שיכלו לחסום אותם.
הסוציאליסטים תקועים+נצחון נבגד+פוליטיקה אלימה. הצבא והמשטרה מטבעם די ימנים אחרי המלחמה, ולכן עוזרים לפשיסטים – לא היו נעצרים וכו'. דומה למה שהיה בגרמניה באותה התקופה.
המשתנה הרביעי היה הקש האחרון – הסוציאליסטים המהפכנים שלא רצו לחזור על ניסיון המהפכה הבולשביקית המציאו שיטה חדשה לשליטה – לשבות, לתפוס את המפעלים ולהמשיך לייצר. קרה בצפון איטליה, השתלטו על חגורת תעשייה המהותית והכבדה. שם הייתה הבעיה – היה שם הרבה נשק.
אז הסוציאליסטים הקימו את הבריגדות האדומות הראשונות. מעין צבא עממי. האליטה דוחפת את ראש הממשלה ליצור עימות איתם. במקום לבחור באחת האופציות, הוא מצליח להגיע להסכם, לפיו הסוציאליסטים יפנו את המפעלים, תמורת תנאי אחד – נציגי פועלים ישבו בהנהלות של המפעלים.
המשמעות של זה היה אדירה –ויתור על עיקרון הקנין הפרטי. כעת הפועלים רואים כמה הם מרוויחים לעומת הבעלים. ושותפים לקבלת ההחלטות – מחליטים אילו תוצאות יהיו, אך יחולקו ההכנסות וכו'. התוצאה פשוטה – התמיכה של האליטות הכלכליות בחודש של ההסכם עולה באנך מעלה, והם מתחילים לתת כסף בכמויות אדירות, והתנועה הפשיסטית מתפשטת מאוד באיטליה.
