סיכום: אילן סבן \ "קול (דו לשוני) בודד באפלה?": תחיית העברית
אילן סבן, "קול (דו לשוני) בודד באפלה?" עיוני משפט כ"ז (תשס"ג) 106. חלק 1– חלק 2 – חלק 3
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
- "בינוי אומה": תחיית העברית ומחירה – על ההבחנה בין "מיעוט יליד" ל"קבוצות הגירה"
תחיית השפה העברית, אחת מהישגיה הגדולים של הציונות, גבתה מחיר כבד מהשפות שרווחו ורווחות בקרב בני החברה הישראלית (ערבית, יידיש, רוסית). האם הערבית שבפי המיעוט הערבי-פלסטיני לא צריכה לשלם מחיר דומה לזה ששילמו אותן שפות? השאלה אינה רטורית ולה תשובה שלילי משכנעת משני טעמים. האחד, עובדתי – מעמד העברית לא יפגע מהשילוט. השני, ערכי ונקשר להבחנה מרכזית בנוגע לרב-תרבותיות- ההבחנה בין "מיעוט יליד" ל"קבוצת הגירה".
שחיקת שפות העולים היא בלתי נמנעת ומהווה מרכיב ב"שכחה הקולקטיבית" הנחוצה לפרויקט בינוי האומה היהודית בא"י. שחיקה לשונית זו היא במידה רבה רצונית, העולים החדשים אינם רק מוטבי הפרויקט אלא גם שותפיו מרצון. עקב כך, ומשום הצדק פרויקט "בינוי האומה" כשלעצמו, השחיקה הלשונית הזו מוצדקת.
ואולם, הצדקות אלה אינן חלות על שחיקת שפת המיעוט הערבי-פלסטיני. בנוסף, השחיקה כפויה. קהילת הרוב חדרה לארץ המיעוט היליד ומוסיפה על לחצים פיזיים (דוגמת נישול קרקעי) גם לחצי שחיקה לשוניים-תרבותיים. גם אם הפרויקט היה רוצה להחיל עצמו על המיעוט הערבי-פלסטיני לחצי השחיקה היו לא מוצדקים, זאת משום היותו מיעוט יליד ולא קבוצת הגירה. המיעוט זוכה להגנה יחודית עקב:
(1) מהגרים עולים מבצעים מהלך עמוק משמעות של מעבר ממולדת לארץ חדשה. המהגרים באים לחברה החדשה כיחידים המבקשים להשתלב בה ולא כקהילה לאומית נבדלת המבקשת לשמור על יחודה.
(2) ההגירה היא אישית ומשפחתית וחסרה את היסודות החיוניים לקיום תרבות מקיפה נפרדת. אי הכללת המהגרים בפרויקט "בינוי האומה" תגזור עליהם שוליות כלכלית, חברתית ופוליטית.
הבחנה זו בין מיעוט ילידי לקבוצת מהגרים שחשובה בדיון על רב-תרבותיות זוכה למקום דל בשיח הציבורי בישראל. אחד הגורמים לחשיבות של פס"ד עדאלה הוא שברק מבטא לראשונה את ההבחנה האמורה. הפס"ד מצטרף לפס"דים הנדירים בהם ש שרטוט החוויה למעמד המיעוט הערבי-פלסטיני במדינה היהודית והדמוקרטית. ברק מיישם לראשונה הבחנה שהמיעוט זכאי לה, מייחל לה וזקוק לה לצרכי הגנתו- הכרה בו כמיעוט (לאומי) יליד.
- סוגיה מרכזית אחרונה: אקטיביזם שיפוטי בהקשרן של זכויות "פוליטיות"
שני הסעיפים הקודמים כוללים דיון ערבי-משפטי. ואולם, הדגש בהתנגדות של חשין הוא משפטי ובו נעסוק כעת. לפי חשין, זכויות קיבוציות מטיבן צריכות להיוותר לרשויות הפוליטיות (הכנסת או הממשלה). יצירה או הרחבה של זכות קיבוצית היא אקטיביזם שיפוטי מופרז וחסר תקדים בחברה הישראלית.
לפי המחבר, הפס"ד אינו הראשון שעושה יצירה שיפוטית בהקשר של זכות קיבוצית. לפניו היה בג"ץ 6924/98 האגודה לזכויות האזרח נ' ממשל ישראל שבדרך שיפוטית קבע את חובת היצוד ההולם לערבים במועצת מקרקעי ישראל.
בעניין האופי הפוליטי גורס המחבר כי במובן העמוק זכויות קיבוציות אינן פוליטיות יותר מזכויות הפרט. הכרה משפטית בזכויות, קיבוציות או זגויות פרט, היא פרי הלי של הכרה ועיצוב גבולות חברתי. הזכויות הקיבוציות גם אינן טבעיות פחות מזכויות הפרט, אלה ואלה נשענות על עקרון היסוד ה"טבעי" של "האוטונומיה האנושית". הצידוק העמוק לזכויות הקיבוציות נעוץ בחשיבות ההשתייכות הקבוצתית תרבותית לחייו של אדם, להכרעותיו כיצור תבוני וחופשי.
בנוסף, חלק מכריע במחלוקת הפוליטית המלווה זכויות קיבוציות אינו נוגע לעצם ההכרה בהן או לנחיצותן אלא לגבולותיהן שנתפסים כמופרזים בהקשרים מסוימים. כך הויכוח לגבי זכויות המיעוט החרדי בישראל ולגבי המיעוט דובר הצרפתית בקנדה. היקף הזכות הקיבוצית הוא המוטל במחלוקת.
לשאלה למה עול פיתוח הזכויות הקיבוציות (גם אם הן טבעיות) צריך להיות מוטל על ביהמ"ש משיב המחבר שלביהמ"ש עמד עוגן כבד משקל שיצרו הרשויות הפוליטיות- מעמד הערבית כשפה רשמית. שנית, פעמים רבות אין הבדל בין צרכי ההגנה על זכויות הפרט, שבגינם ביהמ"ש ממלא תפקיד פעיל בגיבוש הזכויות, לבין צרכי ההגנה על זכויות קיבוציות. המיעוט הערבי-פלסטיני הוא קהילה לאומית פגיעה, ללא מקור כח משמעותי בזירה הפוליטית הישראלית. לאל סיוע ביהמ"ש יחידי החברה יהיו נדונים לחולשה תמידית ואנו נהיה נדונים לתסכול ולמרירות שבצידה. שלישית, מיעוט אינו יכול לשמר את תרבותו רק מכח זכויות הפרט.
סוף דבר והערה בנוגע לדין הסטטוטורי הרלוונטי למעמדה של הערבית
יש שני קשיים מרכזיים בקשר לזכויות הקיבוציות הניתנות למיעט הערבי-פלסטיני. הראשון, הזכויות חלקיות ורפות ביחס לצרכיו (ולצידוקיו) של מיעוט יליד במדינה המצהירה על עצמה כיהודית ודמוקרטית. שנית, חלק מהזכויות הללו זכו להיות "על הנייר" בלבד, דוגמת מעמד הערבית. העותרות ביקשו להתמודד עם שני קשיים אלו. המהלך צלח. החלטת הרוב נשענת על הבחנות ומשמיעה טיעונים שמקדמים מאוד את הדיון המשפטי והפוליטי ביחסי ערבים ויהודים בישראל. בתגובה היתה ביקורת חריפה ורבת עניין של חשין.
המאמר ניסה להגיב לביקורת של חשין ולענות על חששות בציבור.
העליון, בחלק מהכרעותיו, פתח פתח לגורל אפשרי אחר למדינת ישראל (לא מדינה דו לאומית או הותרת הסטטוס קו על כנו)- הוא מקנה ממשות לאפשרות שישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תעניק יחס הוגן יותר ומכבד יותר למיעוט. זוהי אופציה "רב-תרבותית" יותר ליחסים הבינקהילתיים בישראל. במקום אחר כינה אותה המחבר אופציית "גבול הפרדיגמה הציונית".
פרט משלים, כמעט אירוני, בנוגע לפס"ד הוא שהדיון התבסס בחלקו על הנחה משפטית מוטעית- ההנחה שהנציב העליון לא הוציא צווים באשר לאזורים המחייבים שימוש בשלוש השפות. ואולם, צו כזה הוצא. לפחות העיריות המשיבות תל אביב-יפו, רמלה ולוד היו כפופות כל העת לחובה סטטוטורית מכח סימן 82 והצו לשימוש בערבית בשילוט הציבורי.
חשיבות הפס"ד לא פוחתת לאור קיום הצו. ההכרעה חשובה לרשויות שהפכו "מעורבות" לאחר התקופה המנדטורית וכן למקרה בו הממשלה (כחליפת הנציב העליון) תבקש לצמצם את החובה ע"י צמצום או ביטול הצו. אך החשיבות העיקרית של ההכרעה היא בנתיב ההנמקה ובעמדה המשפטית-ערכית שההנמקה מציעה לחברה הישראלית. עמדה זו מעמידה בפנינו ברירה מגשרת: מדינה יהודית ודמוקרטית הוגנת יותר ומנוס מפני שברון אלים של היחסים האתניים בישראל.
שתי שאלות נותרו פתוחות: עד מתי יעמוד לנו גשר זה? והאם נהיה נבונים מספיק לעבור בו מבעוד מועד?
