סיכום: קרייני \ ריקושטים יהודיים ודמוקרטיים

סיכום: קרייני \ ריקושטים יהודיים ודמוקרטיים

מיכאיל קרייני, "ריקושטים יהודיים ודמוקרטיים", משפט וממשל ט(2), תשס"ו.   465-495.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

המאמר בוחן את השלכת הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית על המיעוט הערבי.  קרייני מציין כי ההגדרה של יהודית ודמוקרטית ליווה את הנורמות החוקתיות בישראל, כגון העיגון בחוקי היסוד, עילת פסילת רשימות, והדיון בשאלות ההתנגשות ערכים יהודיים עם ערכים ליברלים כלליים היה כלי מרכזי לליבון הסוגיות החוקתיות המרכזיות בשאלות כמו השבת, כשרות, הדין הדתי בנישואין וגירושין, גיור, אוטונומיה חינוכית לזרמים יהודיים, שאלת מיהו יהודי, וההגמוניה של היהודות האורתודוכסית על פני הזרמים האחרים ביהדות. בכל המחלוקות הללו ה"יהדות" עמדה בניגוד לערכים "דמוקרטיים" כמו פלורליזם, ורב-תרבותיות.

השאלה שקרייני בא לבחון היא איך מחלוקות אלו השפיעו על המיעוט הערבי.

קרייני מצביע כל שני קבוצות "ריקושטים" (השלכות צדדיות) על המיעוט הערבי:

  1. הריקושט הלאומי – יהדות המדינה תמיד זכתה לעמדת הבכורה בספרה הציבורית. המשמעות היא שערכים לאומיים לא יהודיים זוכים להכרה רק כל עוד הם לא מאיימים על הבכורה של הערך היהודי.
  2. הריקושט הדתי – ענייני הדת של המיעוטים נידונים במישור אחר מענייני הדת היהודיים.  ענייני הדת של המיעוטים נתפסים כ"זכויות קבוצתיות" של העדות הדתיות, ולא במישור הרגיל שבה נידונים שאלות דת ומדינה יהודיים בישראל. התוצאה היא לעיתים יותר מגבילה (קרי נותנת יותר כוח למוסדות הדתיים של המיעוטים על פני זכויות הפרט) אך לעיתים בעלת אופי משחרר, כי ההסדרים הדתיים של המיעוטים לא כבולים ל"סטטוס קוו" של הדתיים היהודיים.

הריקושט הלאומי

קרייני מדגים את הריקושט הלאומי בשלושה עניינים:

                    lמעמד השפה הערבית – למרות שהערבית היא שפה רשמית, בפועל לעברית תמיד יש עדיפות.  למשל בפס"ד עדאלה נ' עיריית ת"איפו נפסק שעיריות בעלות אוכלוסיה מעורבת חייבות להציב שילוט בערבית, אך בד בבד פסקו שהעברית חייבת להישאר "האחות הבכירה" בין שתי השפות.

                    lהסדרי הקרקעות – נותנות עדיפות ליהודים. למשל פס"ד קעדאן קבע שאסור להפלות ערבים כבודדים, אך אין פסיקה המחייבת הקצאה שיוויונית של קרקעות לערבים כקבוצה.

                    lהאפליה בהקצאות – רק כאן רואה קרייני שביב של תקווה בפס"ד ועדת המעקב העליונה נ' ראש ממשלת ישראל, בה נפסלה הכרזה על איזורי עדיפות לאומיים שקיפחו באופן ברור ישובים ערביים.  ההכרזה נפסלה מהטעם של חוסר סמכות (מגבלת ההסדרים הראשוניים), אך גם, וזה העיקר, מכיוון שיש בכך אפליה חשודה, המצריכה נטל כבד על המדינה להוכיח שהאבחנה מוצדקת.  קרייני מקווה שפסיקה זו (מ- 2006) תהיה תחילתה של מגמה בתחום קידום השיוויון.

הריקושט הדתי

השיח של דת ומדינה בישראל נסוב סביב שאלות של כפיה דתית מול ערכים חילוניים, וסביב שאלת תיקצובים וארגונם של מוסדות דתיים.  השיח הזה תמיד התעלם והוציא מתוכו את השאלות המקבילות לגבי העדות הדתיות האחרות במדינה.  ההסדרים הנותנים מעמד רשמי לדת אצל העדות הדתיות הערביות במדינה נקבעות דווקא בשם אידיאלים ליברליים כמו סובלנות, פלורליזם, רב-תרבותיות ואוטונומיה דתית,  בעוד שבקרב יהודים, מתן תוקף לעקרונות יהודיים נתפס כאנטי-ליברלי וכופה.

אחד הכלים המשפטיים שיוצרים נפרדות זו היא האבחנה בין "פרטי" ל"ציבורי", כאשר ענייני הדת היהודיים נכללים בציבורי, ואילו הסדרים בנוגע למוסדות הדת נתפסים כחלק מהתחום ה"פרטי" כחלק מאוטונומיה תרבותית שאין מתערבים בהם.

עידוד ה"נפרדות" של הציבור הערבי היה אינטרס שלטוני (ככלי לשליטה על האוכלוסיה, וזריית פירוד בהנהגתם), כמו גם אינטרס של של ההנהגה הפוליטית והדתית של המיעוט הערבי בישראל (למשל כאשר נציגי העדות הדתיות דרשו את המשך ההסדר העות'מני בנוגע למעמד האישי, גם חרף רצון של האוכלוסיה להשתחרר מכבילה זו).  לפי קרייני, כדי שהסדר ייחשב להסדר אוטונומי או רב-תרבותי, לא מספיק שהוא ייקבע לפי ההשתייכות הקבוצתית אלא הוא צריך להיות תואם לרצון רוב חברי הקבוצה.  המשך ההגמוניה הדתית בנושאי מעמד אישי לא תואם קריטיון זה לא לגבי המיעוטים ולא לגבי היהודים.

האפקט המגביל

לפי קרייני יש לכך אפקט מגביל, בראש ובראשונה המקשה על השתחררות מהנורמות הדתיות של העדות הדתיות (קרי: כפיה דתית). כפיה דתית קיימת גם במיעוטים, וקשה לציבור הערבי לדרוש מהמדינה להשתחרר מזה בגלל הפטריארכליות המאפיינת את ההנהגה, התחזקות הכוחות האסלאמיים, והתפיסה הרווחת שהחלשת המוסדות הדתיים תחליש את המאבקים ברמה הלאומית.

קרייני מביא דוגמאות מהדין האישי. למשל בעוד שבמזונות הייתה סמכות ליהודים לפנות לבימ"ש אזרחי במקום לרבני כבר ב- 1953, סמכות זו ניתנה לגבי מוסלמים ונוצרים רק בחוק בתי המשפט לענייני משפחה ב- 2001.  כמו כן, ישראל כמעט ולא הפעילה את הסנקציות הפליליות נגד גירושין חד-צדדיים מחוץ לבתי הדין הדתיים כנגד מוסלמים, ומתברר שבתי דין מוסלמים ממשיכים להכיר למפרע בגירושין חד-צדדיים שנעשים בניגוד לחוק.  כמו כן, בירושה, לבימ"ש דתי יש סמכות מקבילה לדון בירושה ולהפעיל את הדין הדתי אם כל הצדדים המעורבים מסכימים, אך לגבי קטין ופסול דין עליו להפעיל את הדין האזרחי אם זה מיטיב עמו יותר.  למרות זאת, בפועל בתי הדין השרעיים לא עושים זאת ומפעילים רק את הדין הדתי, והרשויות הישראליות לא מתערבות.

קרייני טוען שמתן זכויות קיבוציות חייב להיות נועד לשמירה על הקבוצה מפני איום מבחוץ, אך לא על מתן כוח כופה למנוע יציאה של יחידים לצאת החוצה מתוך הקבוצה אם רצונם בכך. לדידו, נטל הכוח הכופה של הדת כבד יותר על הציבור הערבי, מכיוון שהמוסדות היהודיים מתוקצבים על ידי המדינה ולכן כפופים לפיקוח משפטי, ואילו של הערבים אינם מתוקצבים ולכן המדינה גם לא מפקחת על כך שהם פועלים במסגרת סמכותם.  כמו כן, האפשרות של בן המיעוט הערבי לצאת מחוץ לנורמות החברתיות שלו (למשל זוג שרוצה לחיות כידועים בציבור ולא כנשואים) יותר קשה בגלל המבנה הפטריארכלי שעדיין שולט בקרב הערבים.

האפקט המשחרר

לפי קרייני, האפקט המשחרר שנובע מכך שהחברה הישראלית מתייחסת לענייני הדת של המיעוטים כזכויות מיעוט היא באפשרות לשנותם.  קרייני מציע שורה של תיקונים בחקיקה האזרחית, למשל בנושאי אימוץ, נישואין וגירושין וכו' שיכולו להתבצע בקרב המיעוטים כדי להפחית את הכוח הכופה הדתי בהם, מבלי ששינוי כזה ייצור בעיה עבור גורמי הכוח היהודיים הכבולים לסטטוס קוו. שינוי כזה כבר נעשה בחוק נשיאת עוברים.  החוק קובע שאם פונדקאית חייבת להיות בת דתה של האם המיועדת, אולם לגבי לא יהודים אפשר לסטות מחובה זאת בהתאם לחוות דעת איש דת חבר הועדה.  הסדרים נוספים מסוג כזה יכול להיות מורחב לתחומים אחרים במשפט. קרייני טוען שהצעות מסוג זה צריכות לבוא מתוך הנהגת הציבור הערבי בישראל.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: