חיים גנז, "מדינה יהודית", מריכרד ואגנר עד זכות השיבה – ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
דיון ביקורתי בנימוקים המצדיקים את זכותם של היהודים לפירוש ההגמוני לזכות להגדרה עצמית.
מאמר זה הוא הפרק החמישי מתוך ספר שלם בנושא.
תחילה גנז מעלה את הצעת החוק של מיכאל קליינר שעסקה בעידוד הגירה למדינות ערב של אזרחים ישראלים כשברור שמטרת החוק הינה עידוד הגירה של פלסטינים ישראלים אל מחוץ לישראל. הצעת החוק נפסלה על ידי נשיאות הכנסת כיוון שהיא גזענית. גנז מעלה שאלה כיצד הכנסת אשר פסלה חוק זה מכיוון שהוא גזעני, חוקקה את התיקון לחוק האזרחות שעיסוקו בשלילת הזכות לאיחוד משפחות לפלסטינים ישראלים?
אם כן, מטרת המאמר היא להתוות קווים כללים של אסור ומותר בהטיות האתנו-תרבותיות של ישראל לאור בדיקת הביסוסים האלה לתפיסתה העצמית כמדינת לאום הגמונית של היהודים.
גנז מעלה ארבעה נימוקים שונים בעבור התפיסה שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת לאום הגמונית של היהודים:
- הגדרה עצמית פירושה זכות לריבונות או לבעלות או לאדנות של הקבוצה האתנו תרבותית על מדינה משלה.
- רוב מדינות העולם תופסות את עצמם כמדינות לאום הגמוניות ולכן אין סיבה שישראל לא תהיה אחת כזו.
- ההיסטוריה של רדיפות היהודים, רדיפות שנעשו לרוב בגיבוין של ממשלות המדינות שבהן ישבו מחייב את ישראל להיות מדינת לאום הגמונית של היהודים.
- אופיו של הסכסוך היהודי- פלסטיני וההיסטוריה שלו מחייב את ישראל להיות מדינת לאום הגמונית של היהודים.
כאשר התזה של גנז היא שהתפיסה העצמית של ישראל כמדינת לאום הגמונית, במידה שהיא מוצדקת הרי זה בעיקר על יסוד הביסוס האחרון שלה, זה הקשור בטבע והיסטורית הסכסוך היהודי- פלסטיני. גנז טוען שניתן להצדיק את אופי המדינה גם על בסיס הטיעונים 2+3, אך צידוק זה הוא מפוקפק לדידו.
ובעיקר בעיקר הוא טוען שהצדקת אופיה ההגמוני של ישראל כמדינה יהודית על בסיס הטיעון הראשון זה הקשור בזכות ההגדרה העצמית אינו מוצדק. מכאן גנז מתחיל מהסוף להתחלה ומנסה "להוכיח" את טענותיו.
טענתו הראשונה של גנז כי הזכות להגדרה עצמית יש להבינה באופן אוניברסאלי כזכות תת- מדינתית ולא כזכות מדינתית ועל כן הזכות להגדרה עצמית של היהודים יכולה לכול היותר לבסס הגמוניה בטריטוריה תת מדינתית ולא במדינה שלמה.
גנז טוען שהפירוש הנוכחי של הזכות להגדרה עצמית והגשמתו לגבי היהודים מחייב את הפיכת הפלסטינים הישראלים שחיים את החיים במדינה היהודית לבעלי מעמד אזרחי נחות במסגרתה. הוא מחייב את הפיכתם לנוכרים במולדתם. התפיסה ההגמונית של זכות השלטון העצמי אינה מאפשרת להקצות זכות שווה כזאת לכל הקבוצות האתנו תרבותיות. בנסיבות הגיאו-דמוגרפיות של העולם מייצר אימוצה גם אי צדק בזירה המדינתית בין קבוצות שונות החיות באותה מדינה, וגם אי צדק בזירה הגלובלית בין קבוצות אתנו תרבותיות שיש להם מדינות לבין כאלה שאין להן.
גנז מעלה שני נימוקים בדבר הפירוש המדינתי לזכות להגדרה עצמית:
האחד הוא שהזכות לשלטון עצמי לאומי אמורה לשרת את האינטרסים של הלאום לדבוק בתרבות אבותיהם, לקיים את חייהם במסגרתה ולשמרה לאורך דורות. מדובר באינטרסים אנושיים יסודיים ובזכות שהיא חשובה גם מפני שהיא מגנה על האינטרסים החשובים האלה וגם מפני שהכרה בהם היא בעלת השלכות כבדות משקל על קווי המתאר הפוליטיים של העולם.
השני הוא שמדינות רב לאומיות תספקנה פחות הגנה לכל אחת מן הקבוצות האתנו- תרבותיות שלה מן ההגנה שתספק מדינת לאום נפרדת של כל אחת מן הקבוצות האלה.
עם זאת, טוען גנז שהאינטרסים של אנשים שינהגו בהם בכבוד ובשוויון הם אינטרסים לא פחות חשובים מן האינטרסים שלהם לדבוק בתרבותם, לחיות במסגרתה ולקיימה לאורך דורות. אם אימוץ הפירוש המדינתי של ההגדרה העצמית, הגם שהוא משרת את האינטרסים האחרונים של רבים, פוגע באינטרסים הראשונים של אחרים, מוטב אז לא לאמצו.
מכאן גנז ממשיך ומנמק מדוע יש לתת פירוש תת מדינתי לזכות להגדרה עצמית. בהתאם לפירוש זה הגדרה עצמית לאומית צריכה להתבטא בשורה של זכויות יתר המוענקות לקבוצות אתנו תרבותיות במסגרת המדינות הריבוניות בטריטוריות המולדת שלהן. מדובר בזכויות שלטון עצמי בסוגים שונים של עניינים, בזכויות ייצוג במוסדות המדינה ובמרחב הציבורי שלה, ובזכויות לשימור תרבותי. הזכויות הכלולות בתפיסה התת מדינתית והבין מדינתית של זכות ההגדרה העצמית צריכות להיות מוקצות באופן שוויוני לכל הקבוצות האתנו תרבותיות בעולם במסגרת המדינות שבהן מצויות מולדותיהן. את חבילת זכויות היתר המהוות את הזכות להגדרה עצמית בתפיסה הנוכחית אפשר להעניק באופן שוויוני לכל הקבוצות הלאומיות בלי קשר לגודלן ולשאלה אם הן רוב או מיעוט. הנהגה אוניברסאלית של התפיסה התת מדינתית והבין מדינתית מונעת אפוא את אי הצדק שגורמת ההנהגה החלקית של התפיסה המדינתית במישור הגלובלי.
לסיכום נקודה זו של גנז תפיסה תת מדינתית והבין מדינתית של זכות ההגדרה העצמית אינה מחייבת להבין את זכות ההגדרה העצמית היהודית בישראל כזכות לאום הגמונית, כזכות לבלעדיות בסמלי המדינה, בימי המועד שלה וכזכות להיות רוב, אלא ליהודים יכולות להיות זכויות יתר אשר אין פירושן בלעדיות ואף לא הגמוניה ורוב. ושורתו התחתונה היא שהזכות להגדרה עצמית לאומית כשלעצמה אינה יכולה להוות בסיס לפירוש ההגמוני שנותנת ישראל ליהודיותה.
גנז עובר לנימוק מספר שתיים וטוען שהעובדה שמדינות רבות מפרשות את זכות ההגדרה העצמית של עמי הרוב שלהן כזכות להגמוניה במדינה היא סיבה לא לשפוט בחומרה רבה מדי את ישראל על כך שהיא עושה את אותו דבר. אך בכל מקרה, גם אם הפרשנות הזו מוצדקת כיוון שכך עושות מדינות אחרות, היא מוצדקת במובן שבו השלכת פסולת לרשות הרבים היא מוצדקת אם כולם ממילא עושים זאת, או מן הסיבות שבגללן מעשה מעילה אינדיבידואלים יכולים להיות פחות חמורים אם הפרקטיקה של המעילה היא רווחת מאשר אם היא לא רווחת, גם אז מדובר בנוהג לא רצוי, כזה שראוי לשאוף לשנותו.
גנז עובר לנימוק השלישי ואומר שהטענה שעמים בלא מדינה מועדים לרדיפות יש ממש בעיקר כשמדובר במובן הראשון של עמים כאלה, היינו עמים שאינם נהנים מהגדרה עצמית כלשהי והם אף חסרי מולדת. היא טענה הרבה יותר חלשה כשמשמיעים אותה ביחס לעמים הנהנים מהגדרה עצמית שאינה מגיעה לכדי הגמוניה מדינתית. היהודים, הארמנים והצוענים אכן נרדפו כל עוד לא נהנו מהגדרה עצמית כלשהי. אבל קשה לומר זאת על הקטלונים, על הפרנקופונים של קוויבק, על הפלמים, הוולונים וכיוב' אשר להם הגדרה עצמית תת מדינתית.
גנז עובר לנימוק הרביעי והאחרון ואומר שזהו הטיעון הרציני ביותר לטובת הפירוש ההגמוני של ההגדרה העצמית היהודית, הטיעון העולה ישירות מן ההתנגשות ההולכת ונמשכת בין היהודים לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט מאז ראשית הציונות. הסיבות שבגללן הסכסוך היהודי פלסטיני מהווה היום טעם להגמוניה יהודית בישראל קשורות בעובדות חיים ובעובדות הקשורות בסכסוך עצמו. עובדות כמו היעדר אפשרות לאמון בין היהודים לפלסטינים בעניינים שבעיני היהודים הם בעלי חשיבות קיומית, והיות היהודים מיעוט במרחב, אין הם יכולים להסתמך על הרצון הטוב או על חוש הצדק של הפלסטינים והערבים בכלל בכיבוד האינטרסים של היהודים להתקיים כחברה מובחנת במזרח התיכון. כל עוד לא הסתיים הסכסוך וכל עוד לא נוצרו יחסי אמון בין צדדיו, הם מוכרחים להסתמך על כוחם. במילים אחרות: הם מוכרחים להתקיים במסגרת מדינה בעלת עוצמה צבאית שבה יש להם הגמוניה.
מכאן מגיע גנז לחלק האחרון של הפרק והוא ההשלכות הנורמטיביות של תפיסתו. הצדקת התפיסה ההגמונית של ההטיות האתנו תרבותיות של ישראל לטובת יהודים מוצדקת לא על יסוד עצם הזכות להגדרה עצמית לאומית, אלא על יסוד היסטוריית ואופי הסכסוך היהודי פלסטיני/ערבי. לכך יש השלכות על התחומים שבהם מוצדקת ההגמוניה הזו. היא מוצדקת רק בתחומי השליטה בביטחון והוויסות הדמוגרפי. היא אינה מצדיקה זכות קיבוצית של היהודים לבלעדיות בסמלי המדינה והמנונה. היא אינה מצדיקה זכות קיבוצית של היהודים לנוכחות בלעדית במרחב הציבורי של המדינה. לא היא ולא הזכות להגדרה עצמית לאומית מצדיקות באופן ישיר הגמוניה יהודית בביטוייהם השונים: שמות המקומות, שילוט, שפת המדינה, בולטות יתר בסמלים. ההגמוניה היהודית בתחומים אלה, או זכותם של היהודים להיות בולטים יותר מן הערבים בתחומים הללו, צריכה להיות מוצדקת על יסוד עובדת היותם רוב בישראל, עובדה ששימורה צריך להיות כאמור להיות מוצדק לא על יסוד עצם הזכות להגדרה עצמית אלא על יסוד היסטוריית וטבע הסכסוך היהודי ערבי.
