אלבר קאמי, מהוגי הדעות הבולטים של המאה ה־20, עובר ביצירתו האדם המורד תהליך פילוסופי מרתק: מהאינדיבידואליזם האבסורדי המאפיין את כתיבתו המוקדמת (הזר, המיתוס של סיזיפוס, קליגולה), לעבר תפיסה פוזיטיבית של מוסר אנושי קולקטיבי המבוסס על המרד. זוהי תפנית מפילוסופיה של עמידה יחידנית מול האבסורד, לגישה הומניסטית ואוניברסלית שמחפשת משמעות מוסרית מתוך המציאות עצמה – ללא הישענות על טרנסצנדנציה.
בין התאבדות קולקטיבית למרד מטאפיזי
קאמי פותח את האדם המורד בדחיית המרד ההיסטורי – ניסיון לשנות את העולם החברתי והפוליטי דרך אידיאולוגיות טוטליטריות (כמו הקומוניזם והנאציזם), שהובילו ל"התאבדות קולקטיבית" של החברה והיחיד. הוא מציע במקומם את ה"מרד המטאפיזי" – פעולה אנושית פנימית הנובעת מהכרת האבסורד, אך לא מהשלמה עיוורת איתו. מדובר בעמדה אתית רדיקלית: הכרה בכך שלחיים אין משמעות סופית אינה מובילה להרס, אלא ליצירת משמעות אנושית באמצעות מרד תמידי.
המרד כהכרת כבוד האדם
המרד אצל קאמי אינו הרסני, אלא חיובי: הוא מבטא את הדרישה האנושית לצדק, חירות וכבוד. "אני מורד – משמע אנו קיימים": משפט זה משקף את המעבר מאני סוליפסיסטי (כמו אצל דקארט – אני חושב משמע אני קיים) אל סולידריות אנושית. קאמי טוען כי מרגע שהיחיד אומר "לא!" – הוא גם אומר "כן" למשהו: כן לחיים, כן לאנושות, כן לערכים מוסריים אוניברסליים שאינם נובעים מהתגלות, אלא מהחיים עצמם.
קאמי מול סארטר וניטשה
קאמי חולק על סארטר, שמאמץ את הצו הקטגורי של קאנט כבסיס לאתיקה חילונית. בניגוד לסארטר, קאמי אינו חוזר לקאנט, וגם אינו מקבל את הרעיון שקיום קודם למהות. במקום זאת, הוא פונה למהות האדם כיסוד אוניברסלי משותף – מעין חזרה לשפה אפלטונית-ביולוגית: הטבע האנושי, כך הוא טוען, אינו הבניה תרבותית בלבד אלא גם נתון ממשי. בכך קאמי חותר גם נגד עמדות מודרניות פוסט-מבניות, ודומה כי הוא מקדים בעשורים את הביקורת על רלטיביזם מוסרי.
קאמי מגיב גם לניטשה: אם ניטשה חזה את מות האל והציע את על-האדם כתחליף טרגי למוסר הדתי, קאמי בוחר בכיוון אחר – הוא מתעקש שאין למלא את הוואקום של מות הערכים באלימות או בשררה. מבחינתו, הניהיליזם הוא אמצעי לחשיפת האבסורד, אך אסור שיהפוך למטרה. הוא כותב: "ניהיליסט הוא לא מי שלא מאמין בכלום – אלא מי שלא מאמין במה שיש".
המרד כבסיס לצדק וסולידריות
קאמי מדגיש כי אין למרוד בשם ערך מוחלט, שכן פעולה כזו תחזור ותייצר טוטליטריות. במקום זאת, הצדק והחירות צריכים לנבוע מתוך המרד עצמו – מתוך הכאב, הסבל והתודעה האבסורדית. הסולידריות נולדת מתוך הכבלים, מתוך הכרה משותפת בגורל האנושי ובסבלו. דווקא מתוך המגבלות – לא מתוך מושגים נשגבים – צומחת אנושיות.
על משמעות, מוסר והומניזם
קאמי מנסח אתגר מוסרי יוצא דופן: כיצד אפשר להעדיף את אירופה ההומניסטית על פני הנאציזם, אם אין ערכים עליונים? תשובתו: המשמעות היחידה היא האדם – היחיד המחפש משמעות, הבורא אותה מתוך האבסורד. כך נוצר אוניברסליזם אתי שמושתת לא על חוקים חיצוניים אלא על המרידה עצמה. זוהי עמדה מורכבת אך אופטימית: מתוך הכרה באבסורד, צומחת קריאה מוסרית עמוקה לפעולה אנושית אחראית, חומלת ומשותפת.
19 ציטוטים עמוקים של אלבר קאמי על מרד, קיום, חופש ומשמעות החיים
