סארטר – הטרצנדנציה של האני
סארטר מנסה להציע אקזיסטנציאליזם שמבוסס על אונטולוגיה פנומנולוגית – כלומר הוא מנסה לעשות אונטולוגיזציה של האקזיסטנציאליזם, בניגוד לקאמי שלא האמין בשיטה. ישנו גם הבדל בין אידאל האותנטיות בין קאמי לסארטר. ערך האותנטיות ניתן לחלוקה: אותנטיות לפי המופת הביולוגי (כקאמי) ולפי המופת האסתטי (כסארטר) ועוד נדון בכך.
הבעיה המשותפת של קאמי וסארטר בניהיליזם. סארטר האמין באקזיסטנציאליזם הומניסטי – שהפך למרקסיזם – שסותר את הניהיליזם – משום שהוא מעניק לבני האדם טעם לקיום. התשובה לדעתו של סארטר נעוצה בקומוניזם. קאמי לעומת זאת מדבר על 'עמדת הסיזיפוס' – חייבים ליצור גם על פני תהום – כלומר המלחמה בניהיליזם היא בהתרסה יצירתית כנגד סכנה זו, תוך כדי הודאה בה. הענקת צורה בכאוס זה היא מציאת פשר אישי שאיננו מחוייב למטאפיסיקה/אידאולוגיה.
קאמי וסארטר שותפים לדעה שהחיפוש אחר האמת צריך להיות רלוונטי לחיים (גם במובן של הקלה), במובן של מציאת פשר בעולם של אבסורד – כלומר במציאות בה אין קשר (ישנו חיץ) בין ציפיותינו מן העולם לעולם עצמו.
מונחים מרכזיים: אותנטיות ביולוגית – פירושה הגשמה עצמית – מימוש הפוטנציאל, המהות שנמצאת באדם. כך התייחס רוסו לאדם – האדם נולד עם מהות אנושית, שאצל רוסו היא טובה. רוסו מבין שמופת זה פשט את הרגל ומסתפק במשהו טבעי. דברים דומים נמצא גם אצל קאמי. מופת אסתטי – פירושו לקיחת הפשר לחיי האדם בעצם היצירתיות, כמו אצל ניטשה – האדם מחבר את ספר חייו.לשם כך פונה סארטר לפנומנולוגיה שמטרתה לרוקן את התודעה מכל בלם ליצירת העצמיות, ולחתירה אל אותנטיות. לכן המופת לאותנטיות זו הוא היוצר.
סארטר פונה לפנומנולוגיה של הוסרל. עלינו לשאול מה הקשר בין אותנטיות לפנומנולוגיה. סארטר מבקש באמצעות הפנומנולוגיה הוא מבקש להעלות את הסיכוי שהאדם כאינדיבידואל יהיה אותנטי. לפיכך עלינו לנקות את התודעה שלנו מכל דבר שמפריע לה ליצור את חייה. נחזור לטראנסצנדנציה של האני. האינטנציונליות מפרידה את התודעה האנושית מכל הישים האחרים. בעולם החיצון ישנה מערכת חוקים של הטבע. התודעה איננה יש, אומר סארטר, היא נבדלת מהחומר בכך שהיא רק בזמן ולא בחלל. השאלה לפיכך היא שאלת התודעה למושאים שלה (כמו היחס של סיבה ומסובב). היחס של התודעה הוא יחס אינטנציונליות – תפיסה תמיד חלה על משהו, היא תמיד בעלת מושא – בעולם החיצון. ההתכוונות היא אפוא הזיקה בין התודעה למושא. אין פעילות נפשית שאיננה אינטנציונלית, אומר ברנטנו, והוסרל מבסס על כך את הפנומנולוגיה שלו. לפיכך תודעה שלא מודעת לעצמה היא סתירה פנימית – ובכך ברנטנו סותר את פרויד (שלמד אצלו). לפעמים המושא איננו חיצוני אלא יש רפלקסיה – כמו חשיבה על החשיבה. מהו המעמד האונטולוגי של אותה אינטנציונליות? סארטר טוען שהיא אין. המסקנה היא שהתודעה איננה ניתנת להגדרה – והתודעה היא האדם – ולכן הוא איננו ניתן לרדוקציה למהות כלשהי. בכך האני הוא תמיד טראנסצנדנטי – הוא איננו ניתן להגדרה, והוא מתחמק מכל הגדרה שלו. כל קביעת מושא היא אקסטרפולציה של תפיסה אחת – המושא הרי תמיד טראנסצנדנטי לתפיסה שלו – ובכך התודעה שלנו מכוננת מושאים (כמו שולחן מזווית מסויימת), כלומר היא יוצרת את העולם, אמנם לא יש מאין. כל עשיה היא נדבך של האני שלי לפיכך – ואני זה יוצר את עצמו כמו שהתודעה בונה את מושאיה, כלומר גם אני זה הוא תוצר התודעה, כלומר גם הוא תוצאה של פעילות אינטנציונליות. זהו לא אני טראנסצנדנטלי כמו אצל הוסרל, ובכך נפתח הפתח אצלו לסוליפסיזם. סארטר איננו מקבל זאת – גם האני הוא חיצוני לתודעה כתנועה שמכוננת אותו – והוא מכונן יותר ויותר במהלך חייו. על ידי אימוץ מתווה זה סארטר מרוקן את התודעה מכל תוכן ש"כאילו" נמצא בה – האדם הוא מה שהוא עושה בחייו, ולא יותר. הרגשות הם יצירי התודעה לא פחות מכל מושא אחר. תלות ברגש היא נסיון מאגי להתחמק מאחריות, אומר סארטר. האני הוא אפוא חלק מהעולם (רץ אחרי רכבת) למרות שהוא טרנסצנדנטי. נשים לב שגם הערכים מכוננים על ידי אני זה – ובכך האדם אחראי לחייו. אמנם, יש גם אחרים בסביבה שמעוניינים לעצב את האני הזה – ומלחמה זו מונעת מהאדם להיות המחבר הבלעדי של ספר חייו – סיבת עצמו. התודעה איננה סיבת עצמה – יש תודעה. בכך פותח סארטר גן עדן של חירות עם גהינום של אחריות – והוא גם דוחה עקב כך את הלא-מודע. דגש: האני איננו התודעה אלא מה שנוצר על ידה. סארטר לפיכך מאמין רק באותנטיות אסתטית – יצירת האני את עצמו.
