אסתטיקה: בעיית ההגדרה

אסתטיקה: מבוא פילוסופי: מאמר א – בעיית ההגדרה

סיכום:

על ההגדרה:

הגדרה לשונית – שימוש במילה בשפה, חמישה כללים:

החלק המגדיר שקול לחלק המוגדר (אפשרות הצבה שוות ערך)
היקף זהה.
אסור שהמגדיר יכלול את המוגדר.
רצוי שלא תהיה על דרך השלילה אלא החיוב (לא מה הוא לא אלא מה הוא כן)
רצוי ללא יסודות מיותרים.

הגדרה ממשית – התכונות שיש למושא במציאות, קשר בין השפה לממשות (מלח בישול הוא נתרן כלורי)

תנאי מספיק ותנאי הכרחי – בכדי להגדיר את Y, כל Y צריך להיות בעל תכונה X (X הוא תנאי הכרחי) וכל דבר שניחן בX הוא בהכרח Y (X תנאי מספיק).

מבוא

הגישה לפיה יכולה להימצא הגדרה גורפת לאומנות הולכת ונזנחת בימינו (ויטגנשטיין – השפה יכולה לתפקד גם ללא הגדרות אבסולוטיות). אך הטענה היא כי ניתן להרוויח מעצם החיפוש אחר הגדרה. בעיה מרכזית היא ערעור מתמיד (והולך וגובר) על מוסכמות ומגוון גדל של מושאים ודרכי ייצוג.

הרקע ההיסטורי

השקפות עתיקות על יופי (בעיקר יווניות) נטו יותר בכיוון תבוני – סימטריה, מתמטיקה, הרמוניה (פיתגורס, אריסטו) ונשענה על כשרים של השכל. (אך בעוד שאריסטו מגדיר משורר כ"חקיין" של החיים [7] ואמן כשאר האמנים, אפלטון טוען, וגתה מסכים בדרכו, כי המשוררים הטובים משררים מתוך השראה אלוהית, כך השראה למעשה נחשבה כמוציאה את השירה מכלל האומנות במובן העתיק).

הרעיון של "המערכת החדשה של האמנויות" (פ"א קריסטלר) הופיע במאה ה-18 בניסיון בולט של שארל בטו (Batteux) שהבחין בין "האומנויות המכניות" ו"האומנויות היפות" וניסה למצוא מכנה משותף לכל האומנויות היפות (טען שזהו "חיקוי הטבע היפה") תוך שלראשונה למעשה נעשית הבחנה זו וישנו ניסיון לדון באומנות באופן שיטתי. אך התנודות בעולם האומנות (גינון נעלם, קולנוע הופיע) הובילו להתפוררות (לפי קריסטלר) של רעיון "המערכת החדשה" אך הוא הותיר את חותמו בדרך בה אנחנו מתייחסים לאומנות בימינו גם ללא הצלחה במציאת הגדרה מוסכמת ל"אומנות".

בעיית ההגדרה כיום

בעת המודרנית התרחק היופי מן השכל והתקרב לרגש, ואינגרדן ובירדסלי דיברו על "חוויה אסתטית" וניסו להגדירה. קולינגווד ראה באומנות בראש ובראשונה ביטוי רגשות האמן וטולסטוי רצה להעביר לקהל רגשות מסוימים. הפרדות בין אומנות טהורה לבין שימושית ובין "גבוהה" ל"נמוכה" אינטלקטואלית נשברו במהלך המאה ה-20.

בניסיון להגדיר אומנות נפסלים מהר יופי וחיקוי המציאות וגם גישתו של טולסטוי נפסלת (אפשר ליצור דבר מה יפה מבלי להתכוון להעביר רגש). גם רשימת תנאי העבר של האומנות של טטרקייביץ' אינה עומדת בדרישות התנאי מספיק+הכרחי, אך הוא מציע נוסחא דיסיונקטיבית: "יצירת אומנות היא חיקוי של דברים, או בנייה של צורות, או ביטוי של חוויות, באופן כזה, שהיא עשויה לגרום להנאה, ריגוש או הלם" ובכך הוא מביא בחשבון את שני צידי המשוואה, האמן והצרכן. אך הגדרה זו רחבה מידי ומעורפלת מכדי להיות מוצלחת.

ישנה גישה הטוענת שחיפוש אחר הגדרה לאומנות מוטעה מיסודו והיא נשענת על הפילוסופיה "המאוחרת" של ויטגנשטיין במובן של מילים שימושיות גם ללא הגדרה מוחלטת, ה"דמיון המשפחתי" (ציטוט וייץ 16-17). אך מתעוררת בעיה עם שיטה זו: בעוד שאי אפשר לטעון שכל פעילות היא משחק, יש הטוענים על כל דבר שהוא יכול להחשב אומנות. כך גם אופיה המתרחב של האומנות מונע קביעה של הגדרות. ההתרחבות היא למעשה אולי הוכחה שלא יכולה להיות הגדרה סטטית למושג דינמי.

התיאוריה המוסדית

ג'ורג' דיקי (Dickie) טען כי מה שהופך יצירה לאומנות הוא איננו תכונה הנמצאת ביצירה עצמה אלא מעמדה ב"עולם האומנות" (the artworld – שם של ארתור דנטו –Danto) – אמנים, מבקרים, בעלי גלריות וכו' וכן "כל אדם הרואה עצמו חבר בעולם האומנות, נעשה חבר בו מכוח ראייתו זו". עיקר הגישה היא שעולם האומנות נותן ליצירה מעמד של "מועמדת להערכה". עצם הצבת החפץ (כל חפץ) במוזיאון הופכת אותו לאומנות.

ג"ל אוסטין (Austin) הציע בפילוסופיה של הלשון את הסוג ה"ביצועי" (performative) לפיו מכוח אמירה נקבעת עובדה (כמו "אני מבטיח") שאין לה כל איכות זולת עצם קיומה (כלומר שההבטחה נעשתה, ללא קשר לקיומה, כנותה וכו'). אך לביצוע כזה דרוש מצב מתאים, כמו נמען למתן ההבטחה ומשהו שניתן להבטיח אותו. כך אמר טימותי בינקלי (Binkley):"… הן נעשו (…) בידי אנשים הנחשבים לאמנים, שהמבקרים נוהגים בהן כיצירות אומנות, שדנים בהן בספרים וכתבי עת העוסקים באומנות, שהן מוצגות בגלריות אומנות… וכן הלאה".

השגות על התיאוריה המוסדית

לא בהכרח כל יצירה מוצגת כמועמדת להערכה, אך אף על פי כן היא עדיין עשויה להיות יצירת אומנות, בין אם היא משמשת בתפקיד דתי או שהיא אישית לגמרי ונראית ע"י אדם בודד. כמו כן, ציורי מערות או חפצי קבורה מצריים לא נועדו להיות מובנים כאומנות כפי שאנו מבינים אותה כיום, אך ניתן לפתור קושי זה ע"י מעמד היפותטי, כלומר לא צריך שמעמד האומנות יוענק בפועל אלא מספיק שהוא היה מוענק לו ידע מישהו מעולם האומנות על קיומו.

קושי נוסף הוא במילוי התנאי המספיק להגדרה, אם חפץ מוצב בגלריה האם משמע הדבר שהוא אומנות? האם לא אפשרי להשיג על כך ולטעון שהוא מוצב שם ללא הצדקה?

חבר'ה:

קלייב בל (Bell) – הביטוי "יצירת אומנות" מכוון לקבוצת מושאים שלהם "תכונה מסוימת, המשותפת ומיוחדת לכל המושאים הנמנים עם קבוצה זו"

טולסטוי – הגדרה של אומנות המכפיפה אותה לחוקי המוסר ושהיא נועדה לשרת מטרה נעלה (בכדי להצדיק את ההשקעה בה). O באומנות אדם מעביר במודע רגשות שלו לאנשים אחרים והם מושפעים ואף חווים אותן.

פ"פ סטרוסון – (Strawson) – "גרעין מרכזי של החשיבה האנושית, שהוא נטול היסטוריה… קטגוריות ומושגים שמהותם הבסיסית ביותר אינה משתנה כלל" (למשל: אמת, זמן, ידיעה). אך זה אינו תקף לאמנות.

טטרקייביץ' (Tatarkiewicz) – מושג האומנות שלנו נוצר מ"מיזוג של מושגים" וקווי מחשבה שמקורם בימי קדם.O ששת תנאי העבר של האומנות: יצירת יופי, ייצוג או חיקוי של המציאות, בריאת צורות, ביטוי עצמי של האמן, יצירת חוויה אסתטית וגרימת הלם.

אריסטו – "להיות אמן טוב ומיומן משמע לבצע את תפקידו הייחודי. ("אתיקה").

גיתה – "האומניות והמדעים הם תוצרים של חשיבה, אך לא כן השירה מכיוון שהיא עניין של השראה, אין לכנות אותה אומנות או מדע אלא גאונות". O טען כנגד הרעיון שניתן לסווג "פעילויות והנאות מסוימות של בני-אדם… כ'אומניות' או 'אומניות יפות' "

קולינגווד (R.G.Collingwood) – אומנות היא ביטוי רגשות האמן.

קניק – ( Kennick) מן הנמנע להגדיר אומנות, שכן היא איננה ממלאת תפקיד אחד ויחיד עצם השימוש במילה אומנות היא הבנה שלה. O משל מחסן החפצים (18)

בינקלי – (Binkley) – המגדיר ליצירת אומנות היא כוונת האמן, כך אין צורך בתכונות אסתטיות מסוימות אלא רק בסיווג מסוים של הפריט. הבעיה היא שישנן יצירות (כדים סיניים, ציורי לסקו) שלא נועדו ע"י יוצרן להיחשב לאומנות.

אסתטיקה: מבוא פילוסופי – סיכום מקוצר