המערכת הפוליטית במדינות דמוקרטיות
במדינות שונות קיימות מערכות מפלגתיות שונות. האבחנה בין סוגי המערכות הפוליטיות מתבצעת על פי הקריטריון של מספר מפלגות דומיננטיות. במדינות דמוקרטיות ניתן למצוא שלושה סוגי מערכות : מערכת של מפלגה דומיננטית אחת, מערכת דו מפלגתית, ומערכת רב מפלגתית.
Dominant party system
במערכת כזו ישנה מפלגה אחת שמחזיקה לאורך זמן בשלטון לבדה או באמצעות קואליציה. ההבדל בין מפלגה דומיננטית בין שלטון דמוקרטי לאוטוריטרי, הוא שבמשטר דמוקרטי למפלגה שהיא לא הדומיננטית יש סיכוי לפחות תיאורטי לזכות בשלטון, והמפלגה הדומיננטית לא מנצלת את מעמדה בשלטון על מנת להפחיד או לרדוף את מתנגדי המפלגה. דוגמא למפלגה דומיננטית היא ה – LDA ביפן, המפלגה הדמוקרטית בהודו ומפא"י בישראל.
במציאות של מפלגה דומיננטית כתוצאה מחוסר האיתגור של המפלגה על ידי גורמים חיצוניים, נוטות להתפתח סיעות פנימיות בתוך המפלגה.
אלו היו מערכות אשר התקיימו לאורך שנים – מפלגות גדולות אשר תפסו את מרכז הבמה הפוליטית לאורך זמן. זה מה שיצר את המערכות של המפלגות הדומיננטיות. רהט סבור, שמדובר בסוג של מערכת אשר הולך ונכחד. הסיבות לכך: 1) הגידול בניידות הקולות, לא מאפשר קיום לאורך זמן של מפלגה דומיננטית. אנשים מתחברים פחות למפלגות ופעילים פחות במישור המפלגתי. 2) הכוח משחית – מפלגות אשר נמצאות בצמרת לאורך שנים הופכות מושחתות ß הם מביאות בעצמן לירידתן.
- סיעה מפלגתית – קבוצה מאורגנת, בעלת מודעות עצמית, שנהנית מיציבות יחסית בחברות בה.
Two – parties system
מערכת שבה שתי מפלגות בגדלים כמעט זהים מתחרות ביניהם על השלטון. לשתי מפלגות אלו יש סיכוי פחות או יותר שווה לזכות בשלטון. מערכת כזו גוררת רמה גבוהה של accountability ומכילה סיכון מסוים לחוסר יעילות של השלטון, בשל התחרות האין-סופית בין המפלגות.
מערכת מפלגתית זו נמצאת בירידה משום שאינה משקפת יותר את השסעים בחברה המודרנית המפוצלת. המדינות החדשות במזרח אירופה העדיפו את השיטה הרב מפלגתית הייצוגית, בה יכולות מפלגות רבות לבוא לידי ביטוי ולייצג את המיעוטים שאותם הם מייצגים (מערכת כזו מתאימה לחברה בה קיים חוסר אמון בסיסי בין הקבוצות השונות).
בניגוד למערכת רב מפלגתית, קואליציות אינן רלוונטיות במשטר מסוג זה.
במערכות הללו, יש נסיונות של מפלגה שלישית להכנס ß באנגליה הליברלים מנסים שוב ושוב להיכנס לפרלמט באופן משמעותי, בארה"ב רוס פרו ניסה להתמודד… בקנדה לדוגמא, יש שיטת בחירות רובית, אבל יש מערכת רב-מפלגתית.
לפי התיאוריה של דאונס, כך אמורות להיראות כל הדמוקרטיות, בשל הדינמיקה הפנימית של המערכת המפלגתית. הבעיה העיקרית עם התיאוריה של דאונס, היא שהוא התעלם לחלוטין משיטת הבחירות. יש שיטות בחירות יחסיות, אשר לא מאלצות את הציבור לבחור באחת מהמפלגות הגדולות. התיאוריה שלו רלוונטית לשיטת בחירות אשר מעודדת מערכת דו-מפלגתית.
- Political Adversary”" – מערכת, שבה קיימת תחרות מתמדת ואין סופית בין 2 מפלגות המביאה לחוסר יעילות של השלטון.
Multiparty system
מערכת בה מתקיים ייצוג יחסי של מפלגות שאינה מאפשרת בד"כ למפלגה אחת לשלוט באופן עצמאי על ידי זכייה ברוב במושבים בפרלמנט. התוצאה של כך היא ממשלה קואליציונית. מערכת כזו הופכת לשכיחה.
מדוע מתפתחות המערכת הרב-מפלגתית? יש פלורליזם, יש חברות משוסעות עם הרבה מאוד קבוצות. בסה"כ השיטה הזו מאומצת במקומות עם הרבה שסעים חברתיים, כאשר במקביל, ברגע שמאומצת שיטת בחירות יחסית, השסעים הללו מונצחים על ידי פוליטיזציה שלהם.
אחת הסוגיות המרכזיות במערכת שכזו היא השאלה מה מידת היכולת שלה לקיים שלטון יעיל.
התפיסה המסורתית היא, שמערכת רב מפלגתית מתקשה ליצור שלטון אפקטיבי ויציב. התחרות בין המפלגות יוצרת מצב של בריתות פוליטיות על מנת להקים ממשלה. השינויים בבריתות הפוליטיות יוצרות מצב בו הבוחרים משחקים תפקיד כמעט שולי.
לאחר מלחמת העולם השניה התגבשה תפיסה חדשה, בה ממשלות קואליציוניות הן הצורה הטובה ביותר לשלוט במדינה מפוצלת מבחינה פוליטית. בארצות סקנדינביה הממשלות הקואליציוניות היו יציבות, ולא שינו את המדיניות הכלכלית גם לאחר שהתחלפה הממשלה.
התפיסה של חולשת השלטון במערכת רב מפלגתית התחדשה לאחר שבשנות ה – 90 נתקלו הממשלות באירופה בקשיים רבים בנוגע לאיזון וקיצוץ התקציב, בשל הקואליציות השונות.
המסקנה מכך, היא שמערכת רב מפלגתית מתפקדת ביעילות בתנאי צמיחה כלכלית ומצליחה לייצב מדיניות ארוכת טווח, ולא מתפקדת ביעילות בעתות משבר כלכלי.