המפנה הבין-תחומי באקדמיה

המפנה הבין-תחומי באקדמיה נובע במובן הבסיסי ביותר מעלייתו של הפוסט-מודרניזם בעולם האקדמי. לטעמי שמור לתיאוריה הספרותית, בצד הפילוסופיה והסוציולוגיה, מקום של כבוד במפנה זה במעבר מעיסוק רק במה שנחשב כספרות בחברה להכרה ש"הכל הוא טקסט" מה שהפך כל תחום ידע וכל תוצר תרבותי לשוני או אחר למושא של "ביקורת". כך מושגים ספרותיים כמו "נרטיב" נעשו לפתע רלוונטיים לדיון בטקסטים שאינם נחשבים לספרות (יפה) כולל (ואף בייחוד) טקסטים מדעיים. הפוליטיזציה, או יותר נכון ההכרה בפוליטיות של תחומי ידע שונים ייבאה את הרלוונטיות של סוגיות מתחום מדעי החברה כמו יחסי מגדר אל תחומים שנתפסו בעבר כ"נקיים" מבעייתיות כזו כמו היסטוריה וכלכלה ואפילו ביולוגיה. תפיסות כגון "מות המחבר" הפקיעו, או לפחות ביזרו, את הסמכות ו"המילה האחרונה" של דיסציפלינות על הפרשנות של טקסטים שהן עצמן ויצרו "שדה" (במובן של בורדייה) אקדמי רחב הרבה יותר מזה המסורתי. התבססותם של מושגים כמו "משחקי שפה" (ויטגנשטיין), "הביטוס" (בורדייה), "תצורות שיח" (פוקו), "נרטיב" ו"מטא-נרטיב" (ליוטר) ו"פרדיגמה" (תומס קון) הובילה לתפיסה של הידע כ"מכונן" במקום כ"מתגלה" וכתלוי בתצורות חברתיות וכך הובילו לדיון במנגנוני הכינון (ולשימוש במתודה של הדקונסטרוקציה) שהוא במהותו מטא-דיסציפלינרי ונוגע לרוב או כל תחומי הידע. לבסוף, הפוסט מודרניזם היטיב לערער את טענתו של המדע לאובייקטיביות והביא להכרה ברלטיביזם המאפיין את הידע האנושי, רלטיביזם שמטיבו מעודד רב-שיח בינתחומי.