סיכום מאמרו של היידן וייט (Hayden White) "ערכה של נרטיביות בייצוג המציאות (The Value of Narrativity in the Representation of Reality")
במאמרו הקלאסי משנת 1980, "ערכה של נרטיביות בייצוג המציאות" (The Value of Narrativity in the Representation of Reality") עוסק הפילוסוף היידן ווייט (Hayden White) בשאלת תפקודו ומקומו של הנרטיב במקצוע ההיסטוריה ובייחוד בכתיבה היסטורית. וייט סוקר במאמרו ארבעה סוגים שונים של ייצוג היסטורי: האנאלים (Annals), כרוניקות, היסטוריה מודרנית וכן פילוסופיה ספקולטיבית של ההיסטוריה כגון אלו של הגל, מרקס, טוינבי ושפנגלר. וייט מארגן את ארבעת הסוגים של ייצוג היסטורי על פני רצף מהעדר נרטיביות (אנאלים) עד לנרטיביות-יתר (פילוסופיה ספקולטיבית של ההיסטוריה) שכולל גם כמובן דרגות ביניים (כרוניקה עם מידה מועטה של נרטיביות וכתיבה היסטורית מקובלת שמכילה, לטענתו, מידה גבוהה של נרטיביות). וייט למעשה שואל איזו תפיסת מציאות מנחה את כותבי הייצוגים ההיסטוריים השונים לכתוב אותם באופן המיוחד להם.
היידן וייט מונה מספר מרכיבים שלטעמו הם מאפיינים חיוניים של כל סיפור והוא יוצא לבדוק את מידת התאמתם לסוגים השונים של ייצוג היסטורי. בין המרכיבים הללו ניתן למנות מושא מסוים של הנרטיב, או במילים אחרות "דמות" (כאשר דמות לא חייבת להיות אדם ויכולה גם להיות מקום, ארץ וכו'), מבנה מוגדר של התחלה, אמצע וסוף המאפשר להקנות לנרטיב משמעות, קונפליקט דרמטי, קול המוסר את הנרטיב וכן קישור בין אירועים ובכך מתאפיין היידן וייט דווקא כסטרוקטורליסט בניגוד למוניטין הפוסט-מודרניסטי שיצא לו.
אחת מהבחנות היסוד של וייט במאמרו "ערכה של נרטיביות בייצוג המציאות" היא זו בין סיפור לבין עלילה. עלילה בעבור וייט הוא מכלול של אירועים המתקשרים זה לזה באופן שיקבלו משמעות כחלק מתוך שלם. סיפור על פי וייט הוא פשוט האירועים שנכללים במסגרת ייצוג כזה או אחר.
האנאלים הם דרך ייצוג היסטורי הערוך בשני טורים מקבילים, כאשר האחד מייצג שנים ואילו השני מייצג אירועים שהתרחשו באותם שנים. לניתוחו של וייט, חסרים בדרך המסירה של האנאלים כמה מרכיבים מרכזיים המונעים מהם להחשב כסיפור נרטיבי. מרכיבים אלו הם: העדר של קול דובר בר זיהוי, העדר מבניות של אמצע, התחלה וסוף, העדר קישור מכל סוג שהוא בין אירועים שונים והעדר של עיקרון מארגן בכלל (למעט, כפי שוייט מציין, הרצף הכרונולוגי של השנים ועצם הרישום של האירועים השונים). האירועים המתועדים באנאלים שאותם בוחן היידן וייט מכילים, כפי שהוא מציין, את הפוטנציאל להיות סיפור, אך פוטנציאל זו אינו ממומש שכין אין עלילה שמארגנת את האירועים יחדיו לכדי מבנה של משמעות.
אחת השאלות שמעניינות את וייט בהקשר האנאלים היא השאלה לפי אילו עקרונות הוחלט מה יכלל באנאלים ומה לא, זאת במיוחד על רקע העובדה כי בעוד שטור השנים הוא רציף לא כל השנים מכילות אירועים שהיו ראויים לציון. בכך, טוען וייט, נבדל מחבר האנאלים מההיסטוריון המודרני שכן בעוד שכל טקסט הוא סלקטיבי בהכרח ובוחר מה יכנס אליו ומה לא, באנאלים הקישורים הם גלויים בעוד שאצל ההיסטוריון ישנה אשליה של מלאות המסווה את הפערים ומתנהגת כאילו הם אינם קיימים. חשוב לציין כי וייט אינו טוען שבכתבי האנאלים אין עלילה, אלא שזו למעשה עלילה ריאליסטית בעליל והעלילה היחידה שיכולה באמת להיות פוזיטיביסטית, כלומר העלילה של הכרונולוגיה הזמנית הבאה לידי ביטוי בטור השנים שהוא העיקרון המארגן של האירועים השונים, כל קישור אחר כמו קישור סיבתי אינו מופיע שם.
בניתוח הכרוניקה במאמר "ערכה של נרטיביות בייצוג המציאות" היידן וייט קובל כנגד התפיסה המקובלת לפיה כרוניקות הן ייצוג היסטורי איכותי יותר מאשר אנאלים בשל הלכידות הנרטיבית המאפיינת אותם. ההבדל המרכזי לשיטתו של וייט בין אנאלים וכרוניקות הוא העובדה כי לכרוניקות ישנו נושא מרכזי (אדם, עיר, מדינה וכו'), שאיפה למלאות תיאורית וכן קול מוסר בר זיהוי, מה שאין לאנאלים, אך הם שניהם דומים בכך שהם בהם מבנה סגור של התחלה, אמצע וסוף שיכול להקנות משמעות לאירועים בראייה לאחור ולהוות כעין הכרעה בקונפליקט הדרמטי שהוא חלק מנרטיב. מרכיב נוסף שמאפיין לדעתו של וייט את הכרוניקות הוא שאלת הסמכות של הסיפור והלגיטימציה של מסירת המידע.
סוג הייצוג ההיסטורי השלישי שבוחן וייט הוא זה של ההיסטוריה המודרנית (history proper). היסטוריה מודרנית מתאפיינת לדעתו בהקניית משמעות ערכית לייצוג ההיסטורי המתאפשר דרך התייחסות למערכת חברתית מוגדרת המהווה נקודת התייחסות קבועה.
בדיונו בנושא של הפילוסופיה הספקולטיבית של ההיסטוריה דן וייט בעיקר בפילוסופיה ההיסטורית של הגל והוא טוען כי כאן מדובר אך ורק בעלילה ללא נוכחות של סיפור בה. המטא-היסטוריה של הגל אינה משאירה כלל מקום לכל פעולה אנושית (agency) וכל התנהלותה של המציאות מוצאת עצמה למעשה כפופה לסדר עליון היסטוריה שכופה עליו הניתוח של הגל. מעשיים של בני אדם הם למעשה חסרי משמעות משום שהם מצייתים לכוחות היסטוריים דרטמניסטיים "גדולים מהם". כלומר, בדומה לאנאלים, בהיסטוריה ספקולטיבית דבר פשוט "קורים", הם אינם "נעשים".
מנקודה זו יוצא היידן וייט לדיון במה שהוא מכנה "מבוכת העלילה" (the embarrassment of plot). מבוכת העלילה נובעת מהפער בין האירועים עצמם לבין דרך הסיפור שלהם המקנה להם משמעות וקישורים שאינם נוכחים באירועים עצמם. וייט נוקט תפיסה הוליסטית למשמעותם של אירועים היסטוריים שמדווחים לא בשל העובדה שהם התרחשו אלא בשל העובדה שהם משתלבים בתוך רצף בעל משמעות כלשהי, רצף שהוא לטענת וייט רצף נרטיבי. במילים אחרות, הממשות של אירוע בייצוג ההיסטורי אינה נובעת מכוח העובדה שהוא התחרש במציאות, אלא מכוח העובדה שהוא משתלב בתוך נרטיב המגולל את אותה מציאות. "מבוכת העלילה" נובעת מכך שהאירועים בייצוג ההיסטורי כביכול "מדברים בעד עצמם" בעוד שבפועל הנרטיב מכונן אותם כחלק ממבנה מוכל ובעל סיום שיכול להקנות להם משמעות בראייה לאחור.
כך, בסיכומו של דבר, מסקנת המאמר של וייט היא כי במובן מסוים ההתנשאות של ההיסטוריה המודרנית, השואפת כביכול למדעיות ואובייקטיביות, על צורות מוקדמות יותר של ייצוג היסטורי אינה במקומה. מסקנה זו נובעת מכך שבאנאלים והכרוניקות אין את הניסיון של ההיסטוריה המודרנית להטיל על האירועים מבנה נרטיבי. כלומר, הנרטיביות של היסטוריה בת ימינו היא גדולה בהרבה מזו של כתבים היסטוריים קדומים יותר, ומסיבה זו אנו מעריכים אותה יותר למרות שהעובדתיות שלה למעשה נמוכה יותר. המציאות אירועים אינם מצייתים לסדר של סיפור, במציאות האירועים פשוט קורים והם אינם מתחילים בנקודה מסוימת או מסתיימים בנקודה מסוימת, ועל כן גם אין להם משמעות אינהרנטית.
