סיכום מאמר: כוח והשקפה רדיקלית – סטיבן לוקס

סטיבן לוקס—כוח והשקפה רדיקלית:

Power: a Radical View / Lukes Steven, pp. 9-25; 57

הספר של לוקס מציע ניתוח רעיוני של כוח: הוא מציג (לטענתו) נקודת מבט רדיקלית הן במובן התיאורטי והן במובן הפוליטי. הצגת הניתוח תעשה ע"י שרטוט שלוש מפות קונספטואליות שיחשפו את המאפיינים המבחינים בין שלוש ההסתכלויות על כוח, כאשר כל אחת מן ההסתכלויות מספקת ניתוח עמוק יותר של מערכות יחסים כוחניות מאשר נקודות המבט הקודמות.

 גישה חד ממדית ("תפיסה פלורליסטית של כוח").

בקצרה: גישה זו טוענת, כי כוח הוא תופעה שניתן לצפות בה בתהליכי קבלת החלטות ומדידת תוצאותיהם. אם נסתכל על תהליכים של קבלת החלטות ועל המשתתפים, ואם נבחן את תוכן ההחלטות, נוכל להסיק מי מהפרטים שהשתתפו השפיעו, וכמה משקל יש לכל משתתף.

ומפורט יותר: Dahl תיאר פעם את המושג האינטואיטיבי של כוח כך: "ל-A יש כוח על B, אם הוא יכול לגרום ל-B לעשות משהו שהוא לא היה עושה אחרת". אח"כ הוא תיאר כוח כ"הצלחה של A לגרום לB לעשות משהו". זהו ההבדל בין פוטנציאל כוח – למימושו. ההשקפה על מימוש הכוח מרכזית לגישתו של Dahl: תפיסה זו מתבוננת בתוצאות כדי לקבוע מי שולט בקבלת החלטות קבוצתית. ההתבוננות נעשית על התנהגות שניתן לראות; על החוקר לבחון התנהגות באופן ישיר או בעקיפין, ע"י מסמכים, עיתונים וכו'.

הסתכלות הגישה החד-ממדית על כוח מתמקדת בהתנהגות במצבי קבלת החלטות על עניינים מהותיים, עליהם יש קונפליקט גלוי, הנסוב על אינטרסים סובייקטיביים, המביעים העדפה של מדיניות, והנחשפים ע"י משתתפים פוליטיים. (ההדגשות, בעזרת השם, יובנו כשנעבור להשוואות).

 גישה דו ממדית

בקצרה: הגישה הדו ממדית מערבת ביקורת על המוקד הביהביוריסטי של הגישה החד ממדית. היא טוענת שיש תהליך שלא ניתן לראותו non decision-making, שאף הוא סוג של קבלת החלטות. לפיכך, היא גם כוללת נושאים פוטנציאליים של דיון, וקיומו של קונפליקט סמוי.

ומפורט יותר: Bachrach & Baratz מבקרים את הגישה החד ממדית וטוענים, כי היא מוגבלת ומובילה לתפיסה מוטעית ואופטימית מדי של התמונה הפוליטית. לטענתם, לכוח יש שני פנים: הראשון אכן מגולם בהחלטות קונקרטיות, או בהתנהגות אקטיבית תוך כדי קבלת ההחלטות. הפן השני הוא, כי במידה ואדם או קבוצה יוצר/ים סייגים למדיניות של קונפליקט – הרי שאדם או קבוצה אלה מחזיקים בכוח.

לכל הארגונים הפוליטיים יש bias (דעה מוטה, משוחדת) לטובת ניצול של קונפליקטים מסוימים, ודיכוי של אחרים: עניינים מסוימים מאורגנים להיות פוליטיים, ואילו אחרים נדחקים החוצה. Bachrach & Baratz מכניסים את הדעה המשוחדת לתוך הדיון על כוח. לטענתם, ערכים עליונים פועלים באופן שיטתי ועקבי לטובת אנשים וקבוצות מסוימים, ועל חשבון אחרים. המועדפים ממוקמים במקום טוב יותר ויכולים לקדם את האינטרסים שלהם.

הביקורת העיקרית של Bachrach & Baratz על הגישה החד ממדית היא על הביהביוריזם שלה. הם טוענים, כי הדגש הושם שלא לצורך על התנהגות: יזמה, החלטה, הצבעה; כתוצאה, הגישה לא לוקחת בחשבון את העובדה כי כוח יכול להיות מופעל ע"י תחימת טווח קבלת ההחלטות לנושאים "בטוחים".

לכן, ניתוח מספק של שני הממדים יכלול הן תהליך קבלת החלטות, והן non decision-making. הראשון פירושו "בחירה בין אלטרנטיבות פעולה", והשני "החלטה הנובעת מדיכוי או סיכול של קריאת תיגר חבויה או מפורשת על הערכים או האינטרסים של מקבלי ההחלטות". כלומר, nondecision-making הוא אמצעי ה"חונק" דרישות הטבות ופריבילגיות לקהילה, עוד לפני  שניתן אפילו להשמיען – הן מוחבאות לפני שהן מגיעות לתחום קבלת ההחלטות.

Bachrach & Baratz מגדירים מחדש את הגבולות של מה שאמור להיות "עניין פוליטי". הגישה החד ממדית הגדירה זאת כמשהו שקורה ברובד הפוליטי, וניתן לראותו. מתוך העניינים הללו, בוחר המנתח את מה שנראה לו "נושאי מפתח". לעומתה, בכרך וברץ סבורים כי חשוב לזהות גם נושאים פוטנציאליים, שנמנעה מהם הממשות בשל ה-nondecision-making. לדעתם, "נושאי מפתח" יכולים להיות נושאי מפתח פוטנציאליים הקוראים תגר על מערכת חלוקת הכוח הרווחת.

למרות שוני זה, יש לבכרך וברץ דבר משותף עם הגישה החד ממדית: ההתמקדות בקונפליקט שניתן לראותו, אם גלוי ואם סמוי. הם כותבים כי אם אין קונפליקט, סמוי או גלוי, חייבים להניח קונצנזוס באשר לחלוקת המשאבים הקיימת. במקרה כזה, לא קיים nondecision-making.

הקונפליקט עליו מדברים בכרך וברץ קיים בין אינטרסים של המעורבים ב(אי) קבלת ההחלטות, והאינטרסים של האנשים המודרים מן המערכת הפוליטית. Dahl טען כי יש אינטרסים של האנשים בתוך מערכת קבלת ההחלטות. Bachrach & Baratz הרחיבו את הקונספט של אינטרסים, והם מבחינים גם באינטרסים של אנשים המודרים מן המערכת הפוליטית; אך הם עדיין תופסים אותם כאינטרסים סובייקטיביים – הנובעים מתחושת אי צדק ומרמור.

התפיסה הוסיפה את שאלת השליטה על האג'נדה הפוליטית (דעה קדומה של מוסדות), ואת הדרך בה נושאים פוטנציאליים מורחקים מן ההליך הפוליטי ((nondecision-making.

 גישה תלת ממדית

(הגישה התלת ממדית נולדת מתוך ביקורת בת שלושה סעיפים של לוקס על הגישה הדו ממדית:)

1. Bachrach & Baratz, טוען לוקס, עדיין מחויבים מדי לביהיביוריזם, דהיינו, לחקר של התנהגות גלויה, ממשית – שהרי הם עוסקים רק בקבלת או אי קבלת החלטות. בניסיון להעריך את כל המקרים של הדרת נושאים פוטנציאליים מן האג'נדה הפוליטית, מצטיירת תמונה מטעה של הדרכים בהם יחידים, קבוצות ובייחוד מוסדות – מדירים נושאים פוטנציאליים מן ההליך הפוליטי. לגישתם, החלטות (או אי החלטות) הן בחירות אשר באופן מודע ומכוון נעשו ע"י יחידים. והרי, דעה קדומה של המערכת אינה נבחרת באופן מודע, וודאי לא מכוון – על ידי החלטותיהם של יחידים. יותר מכך, המערכת נתמכת בעיקר ע"י ההתנהגות של קבוצות ונוהגים של מוסדות, המובנים חברתית ו"מתובנתים" תרבותית. כוח השולט על אג'נדה ומדיר נושאים פוטנציאליים, הוא פונקציה של כוחות קולקטיביים והסדרים חברתיים.

2. קישור הכוח לקונפליקט ממשי, נצפה, אינו נכון משתי סיבות. ראשית, ישנם סוגי כוח שאינם מערבים קונפליקט ממשי (מניפולציה ואוטוריטה). שנית, כוח לא קיים רק בסיטואציות של קונפליקט ממשי. "כוח" משמעו גם לשלוט על מחשבות ורצונות של מישהו. שליטה על מחשבות יכולה להיעשות דרך שליטה על מידע, על תקשורת ההמונים, ודרך תהליך הסוציאליזציה. השימוש האפקטיבי והערמומי ביותר של כוח, הוא מניעת קונפליקט ממשי מלהתעורר.

3. (וקשור לקודם) Bachrach & Baratz מתעקשים, כי כוח nondecision making קיים רק במקום בו ישנה תחושת אי צדק, המוכחש בהליך הפוליטי, וכי אם החוקר אינו מאבחן התמרמרות כזו, הרי שישנו קונצנזוס לגבי חלוקת המשאבים הרווחת. והרי השימוש העליון והערמומי ביותר בכוח הוא זה המונע מאנשים מלהרגיש תחושת אי צדק בשל השפעה על התפיסות, הקוגניציות וההעדפות שלהם.

הגישה התלת ממדית של כוח, לפיכך, כוללת ביקורת יסודית על המיקוד הביהביוריסטי של שתי הגישות הראשונות ועל האינדיבידואליזם המופרז שלהן, ובוחנת את הדרכים באמצעותן נושאים פוטנציאליים נשמרים מחוץ לפוליטיקה: זאת דרך הכוחות החברתיים (ממד 1. זה בעצם מה שהתווסף כאן; הסוציאליזציה, התרבות, מערכת החינוך) או הנהגים המוסדיים (ממד 2. הדעה הקדומה ע"ע בכרך ושותפו), או דרך ההחלטות האישיות (ממד 3 – ע"ע dahl. והנה לנו תפיסה תלת ממדית!!). זה יכול לקרות בהיעדר קונפליקט ממשי, שאולי נמנע ולפיכך קיים בדמות קונפליקט פוטנציאלי, שאולי לא ימומש לעולם. לכן ישנו כאן קונפליקט רדום; המצוי בסתירה שבין האינטרסים של המחזיקים בכוח, והאינטרסים האמיתיים, האובייקטיביים של אלה אותם הם מדירים.

 סיכום

הגישה החד ממדית מציעה פרדיגמה ללימוד ביהביוריסטי של כוח בקבלת החלטות על ידי שחקנים פוליטיים. באופן בלתי נמנע, היא עיוורת לדרכים בהם האג'נדה הפוליטית נשלטת. הגישה הדו ממדית מצביעה על הדרכים לבחינת השליטה והדעה המשוחדת על האג'נדה הפוליטית, אך מבינה את הרעיון באופן צר מדי: היא חסרה את הפרספקטיבה הסוציו' של בחינת מושג הכוח – לא רק בחינת תהליך קבלת ואי קבלת החלטות, אלא גם את הדרכים המגוונות של דיכוי קונפליקטים חבויים בחברה. את הדרכים הללו, כמובן, מוסיפה הגישה התלת ממדית. הערות:

1. שימו לב להבדל בין קונפליקט גלוי / סמוי (=על פני השטח / שצריך להתאמץ לגלותו), לבין קונפליקט "שניתן לראותו", ממשי" (observable, actual) / קונפליקט רדום, לטנטי (=האם זהו קונפליקט בכלל, או רק פוטנציאל לקונפליקט).
2. מצ"ב טבלה שמרכזת את הגישות. אני עוברת את מס' העמודים המוקצב בגללה… אבל היא מארגנת את העניינים:

 סיכומי מאמרים במדעי המדינה