וולפסון – פרופ' צבי וולפסון, למד בישיבת סלובודקה, חי בפנסילווניה, הגיע להרווארד, ונעשה פרופסור לספרות עברית ופילוסופיה עברית. הוא כתב ספר חשוב על פילון, על שפינוזה, על אבות הכנסייה ועוד, ומסביר במבוא שלו על ספרו הגדול על פילון איש אלכסנדריה שהוא לא סובל את הגל, כי זו תעמולה נוצרית וזה לא נכון. במקום זה הוא מציג "תעמולה יהודית".
לפיו הפילוסופיה מחולקת ל-3 תקופות:
ב. הפילוסופיה המקראית/ הפילונית (מלשון פילון)
פילון האלכסנדרוני היה לפי וולפסון הפילוסוף המקראי הראשון. כל הפילוסופיה מפילון ועד שפינוזה במאה ה-17 היא פילוסופיה של אנשים שחיים בעולם המקרא, של כתבי הקודש, בין שמדובר ביהודים, בנוצרים או במוסלמים. כאן היתה תקופה גדולה ומרתקת ביותר בתולדות הפילוסופיה, פילוסופים היו צריכים להתמודד עם השאלות הגדולות. היוונים שאלו את כל השאלות הגדולות, ווייטהד (פילוסוף אמריקאי) טען שכל הפילוסופיה היא רק שורה של הערות שוליים לאפלטון. וולפסון טען שאפשר למצוא את כל הסוגיות הפילוסופיות כבר אצל היוונים. פילון חולל מהפיכה, הוא פירש את הפילוסופיה היוונית על פי הערכים של כתבי הקודש.
הפילוסופים הראשונים דיברו על סיבה ראשונה, פילון זיהה אותה עם הבורא. הפילוסופים הראשונים דיברו על תכליתיות, פילון זיהה את התכליתיות עם ההשגחה. לפי אפלטון, א"א להשיג אושר במדינה עד שהפילוסופים יהיו מלכים או שהמלכים יהיו פילוסופים. אך הדבר הוא בלתי אפשרי, כיוון שהעם לא בוחר באנשים אלו להיות ראשי המדינה. אפלטון טען שככל שאדם יותר חכם יש לו פחות סיכוי להצליח בפוליטיקה. פילון אומר שאם המלך הפילוסוף הוא גם נביא, כמו משה רבנו, אז אפשר ליצור את החברה הטובה. פילון בעצם "מעברת" את המסורת הפילוסופית מיוונית. וולפסון טוען שכל המסורת מפילון עד שפינוזה היא של פילוסופים שגם מתמודדים עם השאלות של נבואה, א-להים, מעמדו של האדם בפני א-להים וכו', ולא יכולים להשתמט מהשאלות הגדולות. לכן כל הפילוסופים האלה חיים בתוך מסורת פילוסופית אחת, מקראית/פילונית.
שפינוזה הפריד בין כתבי הקודש לבין הפילוסופיה, וכל הפילוסופיה אחרי שפינוזה היא די משעממת, כי אין הרבה מה להגיד מעבר למה שכבר אמרו הפילוסופים היוונים. לא נשארו היום שאלות מעניינות.
מורה נבוכים נמצא באמצע בין התקופה הפילונית לבין התקופה המודרנית, בימי הביניים. מהמאה ה-9 עד לסוף המאה ה-12 מרכז הפילוסופיה היה בארצות האסלאם. מסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 ועד ימינו המרכז היה אצל הנוצרים. הרמב"ם היה בטוח שלא תיתכן פילוסופיה אצל הנוצרים, שהרי הנצרות היא דת של דוגמות הכובלת את נפש האדם, ולכן הנצרות במהותה איננה יכולה לקדם את המדע או את הפילוסופיה.
פילוסוף נוצרי מפורסם, Abelard, נפטר בשנת 1142 (הרמב"ם נולד ב-1138), כתב שהוא חושב שהוא הפילוסוף היחיד בעולם. הוא יכול היה לכתוב את זה כי הוא לא ידע על העולם המוסלמי. היו פילוסופים גדולים בארצות האסלאם, לדוג', אלפראבי, אבן סינא, רס"ג, רמב"ם וכו'.
הרמב"ם הגיע למסקנה שהנצרות היא עבודה זרה ולא תיתכן פילוסופיה אצל הנוצרים. כשהרמב"ם הגיע לגיל זקנה הוא הופתע לראות שמרכז המדעים עבר מארצות האסלאם לארצות הנצרות. אז הרמב"ם התחרט שכתב את כל ספריו חוץ ממשנה תורה בארמית, ודאג שיתרגמו אותם לעברית.
תומס אקווינס פועל באמצע המאה ה-13, הפילוסוף הנוצרי הגדול ביותר בימי הביניים, התבסס על הרמב"ם, השתמש במורה נבוכים כדי להכניס את אריסטו לתוך הכנסייה. אמר שאם יהודי כשר כמו הרמב"ם יכול להיות אריסטוטלי, סימן שאריסטו לא פסול. נוצרים השתמשו במורה נבוכים וגם בפירושים של אבן רושד לאריסטו (הרמב"ם המליץ על הפירושים האלה, שהיו החשובים ביותר לאריסטו. תרגמו אותם גם לעברית וללטינית, למרות שנכתבו בערבית. היום הרבה מהספרים האלה אפשר למצוא רק בתרגומים, כי הערבים לא שמרו עליהם).
אבן רושד והרמב"ם הניחו את הבסיס לפילוסופיה האירופית, המסורת הפילוסופית שעדיין שלטת היום.
מורה נבוכים נמצא במרכז של המרכז, הגשר בין הפילוסופיה האסלאמית ובין הפילוסופיה האריסטוטלית הנוצרית.
כמו בהיסטוריה, יש דרכים שונות לספר את הסיפור של הרמב"ם. הגל ווולפסון מסתכלים על הדברים בצורה אחרת. (לכן כשקוראים הסטוריונים, כדאי לקרוא יותר מאחד, כי הם מסתכלים על הדברים בצורה שונה).
