הסוציולוג הרטמוט רוזה מציע לחשוב על שליטה בעולם כעל הרגל שהחברה המודרנית מלמדת אותנו. בקטע הזמין מתוך הפרק הראשון של The Uncontrollability of the World משנת 2020, הוא מתאר איך פעילויות שונות מאוד מקבלות צורה דומה: ספר שצריך לגמור, מקום שצריך לבקר בו, אימון שצריך להשלים. לכל אחת יש נקודת סיום שאפשר לסמן. מה שהן עושות לנו במהלך הדרך קשה הרבה יותר להעריך מראש.
כשהעולם מופיע כרשימת משימות
רוזה מתאר את היחס הזה במונח ״נקודת תוקפנות״. הכוונה היא לאופן שבו דבר מופיע בפנינו: קודם כול כמשהו שתובע שנעשה בו סדר או נשפר אותו. מספר הצעדים, למשל, יכול לעזור לנו להבין כמה הלכנו. ברגע שכל קריאה שלו נעשית דרישה ללכת יותר, ההליכה עצמה נתפסת דרך הפער בין המספר הנוכחי ליעד. אותה צורת הסתכלות יכולה לחול אפילו על ביקור אצל קרוב משפחה: היה צריך לבקר, ביקרנו, ועכשיו אפשר לעבור למשימה הבאה.
אפשר לקרוא את הטענה בהמשך לדיון של מקס ובר על הסרת הקסם מן העולם. אצל רוזה השאלה היא מה אנחנו מתרגלים לעשות במה שנעשה זמין לחישוב ולתכנון. ברגע שאפשר למדוד פעולה, קל להשוות אותה לפעולות אחרות ולקבוע לה יעד. קשה יותר להחליט מתי המדידה סיימה לשרת את מה שביקשנו לעשות.
למה קשה להסתפק במה שכבר יש
רוזה מכנה את הלחץ הזה, במישור החברתי, ״ייצוב דינמי״. לטענתו, מוסדות מודרניים תלויים בצמיחה, בהאצה ובחידוש מתמידים כדי לשמור אפילו על מצבם הקיים. אפשר לראות את ההיגיון הזה במקום עבודה שמקצר את הזמן הדרוש לטיפול בפנייה. אם מכסת הפניות גדלה בהתאם, העובדים חוזרים לאותה תחושת דחיפות אף שיש בידיהם כלי מהיר יותר. מבחינתם השיפור נעשה תנאי לעמידה בדרישות הרגילות של העבודה.
היכולת להרחיב את מה שנמצא בהישג ידנו מושכת גם מסיבות טובות. רוזה מביא את הדוגמה של ילד שלומד לרכוב על אופניים ויכול פתאום להגיע בכוחות עצמו למקומות שלא היו נגישים לו. ההרחבה הזאת פותחת אפשרויות ממשיות. הקושי מתחיל כשהגדלת מספר האפשרויות הופכת למדד שלפיו בוחנים את איכות החוויה.
מה אפשר לתכנן בהליכה בעיר
מסלול מסודר יכול לחסוך זמן ולאפשר להגיע למקום שבאמת רצינו לראות. אבל מי שהולך בעיר עם רשימה צפופה של תחנות עשוי להתייחס לרחוב שביניהן בעיקר כאל מרחק שצריך לעבור. כשיש זמן לסטות, אפשר להתעכב ליד חלון ראווה או להבחין בשינוי בין שכונות. המשוטט של ולטר בנימין מציע נקודת השוואה: הקצב שלו מאפשר לקרוא את העיר דרך פרטים שהולך הממהר ליעד עשוי להחמיץ. היכולת לשוטט תלויה גם בזמן פנוי ובתחושת ביטחון במרחב.
ההליכה ממחישה את ההבדל בין תכנון התנאים לחוויה לבין קביעת התוצאה שלה. אפשר לפנות שעה, לבחור מקום ולהגיע אליו. מה יתפוס את תשומת הלב שלנו, ואם נחזור משם עם מחשבה חדשה, מתברר רק כשאנחנו שם. במקרים כאלה התכנון מועיל במיוחד כשהוא משאיר לנו זמן להגיב למה שפגשנו.
