אסתטיקה: סיכום פרק ז' – אמנות, חברה ומוסר
טענות אפלטון כנגד המימזיס:
– המשורר אינו יודע באמת על מה הוא שח.
– לחקיין אין מקום בחברה האידיאלית, משום שתפקידו למעשה חלול, הוא אינו מה שהוא מחקה, ועל כן הוא למעשה שום דבר.
– בחברה האידיאלית יש צורך במומחיות, לכל אדם תפקיד אחד מוגדר, המשורר החקיין מערער על כך.
– השירה והתיאטרון פונים לרגשות – היסוד השפל באדם, ולא לתבונה.
– הדרך להימנע מהשפעה שלילית של חיקוי היא ידיעה של: א. טבע המימזיס, ב. מהו הטוב.
– הטוב והמוסרי נפרד מן הדברים שהם טובים ומוסריים (אידאה), ורק מעטים מסוגלים להכיר אותו.
נחמס: כאשר אפלטון טוען שהציור הוא חיקוי של תופעות הוא למעשה טוען שמושא החיקוי זהה למוצר החיקוי, ולפיכך בבואה דו-ממדית חסרת מהות זולת חיצונית ושטחית נופלת מחומר ממשי. נחמס טוען כי אפלטון כשל בהבחנה בין המושא המיוצג לביןהייצוג של המושא.
ביקורת נוספת: -אפשר לטעון כי אמנות כן מסוגלת לחנך את בני-האדם דרך הצגת נסיון חיים של אחרים, העלאת נקודות למחשבה, גירוי הדמיון וכו'. (אך אפלטון אומר כי האידיאות נמצאות מחוץ לתחום הניסיון).
-אפלטון משווה אמת מוסרית לאמת מתמטית, אך לניסיון יש משקל בשיפוטים מוסריים, מה עוד שמוסר יכול להיות רלטביסטי. ספרות יכולה להיות מצבור של ניסיון מוסרי או הבהרה של מצבים מוכרים מנקודת מבט בלתי מעורבת.
המאה ה18: השגותיו של אפלטון חלות רק על שימוש קלוקל באמנות. אמנות טובה אינה מייצגת את הצורה של הדברים אלא אתהמהות שלהם. (הבחנה בין אמנות נמוכה לגבוהה).
טולסטוי:
-מכפיף את האמנות להעברת רגשות אחווה נוצרים.
– תכלית היצירה היא לקרב בין האמן לקהלו, מי שיוצר מסיבות אחרות כמו רצון לעורר, לגרות או להתהדר אינו יוצר אמנות.
-אמנות צריכה להיות מובנת ונגישה לכל.
– אמנות מעוות-רגשות היא שלילית מחמישה טעמים: היא צורכת משאבים, מעודדת בטלה, מנקרת עיניים (ביוקרה והתגמול לאמנים), מושגים אסתטיים מאפילים על מושגים מוסריים, היא מוליכה לפיצול לאומיות, התבזות חושנית וחוסר-הגיון (אמונות תפלות).
ביקרות:
-יצירות אמנות כמו גם מוסר הן יחסיות לזמן ולמקום. זה נכון גם לגבי המסר והמטרה וגם לגבי הנגישות.
– מכפיף את האמנות לערך לא-אסתטי.
– הבנה של יצירת אמנות כרוכה בהכרת הרקע, ההקשר והסגנון שלה.
סוציולוגיה:
ערך אסתטי כשלעצמו? כנראה שאין דבר כזה, רק רלטיביזם חברתי.
-וולף: האפשרות לשפוט אמנות מעוגנת בסדר חברתי, ה"אובייקטיביות" שלה היא למראית עין שכן היא מבליעה הנחות מוקדמות שמאשרות את עצמן. לכן מבקרי אמנות אינם משקפים את דעת כל האוכלוסייה, אלא רק את דעת המעמד שלהם, נקודת המבט היחסית שלהם.
טיילור:
– הופך את ההבחנה בין אמנות גבוהה לנמוכה להבחנה בין אמנות בורגנית ועממית.
– טוען כי האמנות הבורגנית מנכסת לה אמנות עממית וכך הורסת אותה, לכן אל לו לאמן העממי לקבל אותות הערכה מהחברה הגבוהה והממסדית. (דוגמאת הג'אז)
–מעורבות חברתית – היות האמן חלק מן החברה ונקודת המבט עליה הוא כותב, מגבילה את יכולתו להעביר ביקורת או לפחות לא לבטא את התפיסות של חברתו באופן מובלע ביצירה.
סיכום מורחב: אסתטיקה: סיכום פרק ז' – אמנות, חברה ומוסר