מישל פוקו הוא מן ההוגים שהצליחו לערער את עצם המסגרות שבתוכן אנחנו חושבים. הוא לא רק שינה תיאוריות; הוא שינה את היכולת שלנו לראות. את המאה העשרים אפשר לקרוא דרכו כמעט ככתב יד נסתר: מערכי כוח, צורות ידע, מנגנוני שליטה — כולם מקבלים משמעות חדשה כשהם עוברים דרך העדשה הפוקויאנית. במקום לדמיין את הכוח כמשהו שנמצא “למעלה” ומופעל כלפי מטה, פוקו מציע להבין אותו כרשת עדינה, מפוזרת, יומיומית, שמעצבת אותנו מבפנים.
ממשליות: כיצד אנו נעשים נתינים של עצמנו
המושג ממשליות (governmentality) הוא אולי התרומה הדרמטית ביותר של פוקו להבנת הפוליטיקה המודרנית. במקום לראות את המדינה כמנגנון כוח הפועל בעיקר באמצעות כפייה, פוקו מראה שהמודרניות יצרה שיטות משוכללות בהרבה: ניהול אוכלוסיות דרך משמעת, מעקב, נורמליזציה והסדרה של ההתנהגות. בתי ספר, בתי חולים, בתי כלא, משרדי ממשלה — כולם חלק ממארג אחד שמופעל לא רק "עלינו", אלא גם דרכנו.
כאן טמון החידוש הגדול: האדם המודרני אינו נשלט רק מבחוץ; הוא נעשה שחקן פעיל בתהליך משמוע עצמי. המנגנונים אינם זקוקים עוד לשוטר בכל פינה, משום שהאדם הפנימִי — המודד, מחשב, משווה, מתחקר את עצמו — כבר נושא את עבודת השוטר בתוכו. בחינות, סטטיסטיקות, חוות דעת של מומחים — כל אלה יוצרים מערכת שבה האוכלוסייה נמדדת, מדורגת ומנוהלת. הנורמות מופנמות, והאזרח נעשה סוכן ממשליות מרצון.
מנקודה זו אפשר להבין כיצד מסעות פרסום לבריאות הציבור, תכניות לימוד או תכנון עירוני, אינם רק פעולות “חיוביות” של מדינת רווחה מודרנית, אלא גם מנגנוני שליטה שמסדרים את גופנו, זמננו ותודעתנו. פוקו איננו פסימי — להפך, עצם החשיפה מאפשרת התנגדות. מי שרואה את הרשת יכול להתחיל לפרום אותה.
ארכיאולוגיה וגנאלוגיה: כלים לחשיפת המובן מאליו
לצד הניתוח של כוח ומשמעת, פוקו מציע דרך חדשה לחקר היסטוריה ותרבות. הארכיאולוגיה של הידע מבקשת לגלות את התנאים שמאפשרים צורות מסוימות של מחשבה וידע בתקופה נתונה — מה שפוקו מכנה "אפיסטמה". במקום סיפור ליניארי של התקדמות, הארכיאולוגיה מראה קפיצות, פערים ושינויים רדיקליים בתשתיות המחשבה.
לעומתה, הגנאלוגיה — המושפעת מניטשה — עוקבת אחר השורשים הלא־הכרחיים של המוסדות והתפיסות שלנו. היא חושפת כיצד מה שנראה לנו טבעי, הגיוני או בלתי־נמנע, הוא דווקא תוצר של מאבקים, מקריות ופשרות היסטוריות. כל מה שמוצג כ"ברור מאליו" מקבל לפתע חיים חדשים, ונפתח למחשבה על חלופות.
שתי המתודות הללו מרחיבות את הדמיון הביקורתי: הן מזמינות אותנו להפסיק לקבל את המציאות כגזירה, ולשאול מחדש כיצד נוצרו האופקים שמעצבים את חיינו.
