מה אם גם התיאוריות המוסריות המתקדמות ביותר ביותר על מגדר, גזע ומעמד עדיין נשענות על עיוורון בסיסי—ההנחה שהאדם מנותק מן החיה? בספרן Animal Crisis: A New Critical Theory מבקשות הפילוסופיות אליס קררי ולורי גרואן להראות שעיוורון זה איננו מקרי אלא מהותי. בעבורן, אם נרצה להבין את המשברים הפוליטיים והאקולוגיים בני זמננו, עלינו ללמוד לחשוב מחדש את מקומם של בעלי החיים בתיאוריה החברתית והביקורתית.
מהשליטה על הטבע ליחסי תלות הדדיים
קררי וגרואן מצטרפות למסורת שמתחילה באסכולת פרנקפורט וממשיכה בהוגים בני-זמננו. כולם ביקשו לפענח כיצד מתעצבת שליטה, אך לרוב דילגו על החיות עצמן. גם כשהוזכרה "שליטת האדם בטבע", בעלי החיים נותרו שקופים. הספר הנוכחי מנסה לסגור את הפער: החיה איננה שוליים אקזוטיים אלא מרכיב מבני של כוח. תעשיות המזון, כריתת היערות, משטרי הפיקוח הביולוגי—כל אלה אינם נפרדים מן השעבוד המגדרי והגזעי אלא שזורים בהם.
הספר גם מציב עצמו מול שתי גישות מוכרות. מחד, השיח הפורמליסטי של "זכויות בעלי חיים" שמודד רווחה במספרים; מאידך, הגישה הטכנוקרטית שמבקשת "פתרונות חדשניים" (בשר מתורבת, שיפורים טכנולוגיים). שתיהן, טוענות המחברות, מותירות ללא פגע את הצורות החברתיות שמאפשרות התעללות תעשייתית וממסדית בבעלי חיים.
מבט תיאורטי: תפיסת מוסר וחיים שזורים
עבודתן המשותפת נשענת על שתי תפיסות משלימות: "תפיסה מוסרית" (קררי) ו"אמפתיה שזורה" (גרואן). לפי שתיהן, אתיקה איננה מערכת עקרונות מופשטת אלא פרקטיקה של תשומת לב. הדרך שבה אנו רואים חיות—כמוצרים, כמשאבים, או כשותפות לעולם—מעוצבת על ידי מוסדות, שווקים ודימויים תרבותיים. תיאוריה ביקורתית, אם כן, איננה רק ניתוח של יחסי כוח אלא גם תרגול ביכולת לראות אחרת.
העניין איננו רגשנות אלא פוליטיקה. ההבחנה בין "אנושי" ל"חייתי" משרתת את מנגנוני הדה־הומניזציה. מי שמוגדר כ"חייתי" הופך לנפגע לגיטימי של אלימות. הרחבת המבט המוסרי לבעלי חיים מערערת לא רק את משטרי התעשייה אלא גם את ההיררכיות בין בני אדם.
בניתוח מקרים קונקרטיים הן טוענות למשל כי מגפות זואונוטיות אינן "נקמת הטבע" אלא תוצאה של מערכות אספקה גלובליות הדוחסות יצורים שונים לסביבת חיים קטלנית. ייצור הבשר התעשייתי קשור ישירות לא רק להתחממות הגלובלית אלא גם לניצול פועלים מהגרים. המבט הקרימינולוגי מראה כיצד מנגנוני הפיקוח והכליאה—כלוב, מצלמה, ניסוי—חוצים את קווי המין הביולוגי. בכל אחד מהתחומים הללו, החיות אינן רק מטפורה לסבל אנושי אלא קורבנות ממשיים, ובמובנים מסוימים גם שותפות במאבק.
קררי וגרואן את שאלת החיות בלב הדיון התיאורטי־פוליטי של זמננו. עבור החוקרים, הספר מרחיב את גבולות התיאוריה הביקורתית אל מעבר לאדם מבלי לאבד את החדות הפוליטית. עבור פעילים, הוא מציע שפה לקואליציות שלא מקריבות חיה אחת למען אחרת, או קבוצה אנושית אחת למען אחרת. ועבור כולנו, הוא מזכיר שהרגלי האדישות כלפי בעלי חיים הם אותם הרגלים שמאפשרים אדישות כלפי סבל אנושי.
