סיכום מאמר: על יכולתם הביקורתית של צופי טלביזיה/ליבס וכ"ץ
מבוא
הצופה כמבקר
עם ה"שימושים וסיפוקים" התחילו לראות את הצופה כבררן יותר מתקופת "ההשפעות החזקות". המחקר מתחיל לראות את הצופים כבאים במשא ומתן עם הטקסט, בעקבות צרית תקשורת אופוזיציונית שביקשו להציע הניאו מרקסיסיטים. אמנם לפי הצרכים-סיפוקים הקורא מפרש את הטקסט, אך צרכיו לבחור אותו עלולים לפי המבקרים, נקבעים על ידי התקשורת.
סוגי ביקורות בניסוי
ישנן שלוש קטגוריות של ביקורת קוראים: סמנטית (נושא ומסר), תחבירית (מכיר בז'אנר) ופרגמנטית (מודע לעיבוד רגשי וחברתי של המסר שלו). אספנו תגובות צופים ל"דאלאס" מ-5 קבוצות ישראליות וקבוצה אחת בטוקיו, בדיון שאחרי הצפיה. [פתאום מסתבר שיש גם] עשר קבוצות אמריקאיות [ש]זכו להקרנות של אותם הפרקים. היפנים ראו את הפרק הראשון שדובב ליפנית, כי הסדרה נחלה שם כשלון חרוץ [ולא היו יותר מדי פרקים בהישג יד].
כל קהילה השתמשה בתכנית באופן רפרנציאלי. היפנים היו הכי ביקורתיים, אחריהם קבוצות מערביות ולבסוף ערבים ויוצאי מרוקו. בעלי השכלה גבוהה יותר ביקרו יותר את הטקסט. נראה שהדבר קשור בנסיון של אמריקאים עם המדיום, ובגלל הקשר שלהם לדילמה בין הגשמה ואלטרואיזם.
ממצאים
נעסוק בביקורות, ופחות בהערות גופא. נראה שהקהילות נבדלות הן במטרות הביקורת שלהן. אפשר למיין את ההתייחסויות המתנגדות לרפרנציאלית (חמה=מוסרית, קרה=משועשעת) וביקורתית (חמה=אידיאולוגית, קרה=אסתטית).
ביקורת סמנטית
הביקורת הקרובה ביותר לרפרנציאלית היא הכללה לכדי נראטיב. הערבים והרוסים רואים בתכנית מעין משקפת מציאות של קפיטליזם רקוב מוסרית (הערבים, בגלל הקשר עם ההיסטוריה שלהם, והרוסים משייכים זאת למניעים פוליטיים). יפנים ראו בו הוכחה למרירות בת הזמן באמריקה.
מסרים
ישנן שלוש רמות תמטיות: אלמנטרית – היחס של הצופה לרפרנציאל, הנחת המטרה הדידקטית של המסר, וחשד בהולכה שולל. קשה לצופה להבחין בין "התכנית מלמדת" לבין "המפיק מנסה לומר". הערבים והמרוקאים מבקרים בעיקר את תכני המוסר, ולא תכני העשיר האומלל, כפי שיוצאי רוסיה והקיבוצניקים הביעו. האמריקאים לעומת כולם ייחסו לתכנית בידור חסר מסר (וכשיש כזה – הכוונה משפרת, כך שהם מועדים למניפולציה).
ארכיטיפוסים
ביקורת של נראטיב מאחד (אינטרטקסטואלי). סיפור או דמויו המוצאות את עצמן חוזרות.
ביקורת תחבירית
(קשורה בטיב הקשרים בין האלמנטים של ז'אנר ונוסחה).
ז'אנר
חוסר הפתרון כדורש את המשך הצפיה – כמאפיין הז'אנר. יפנים למשל מחפשים התפתחות איטית יותר, וסוף טוב. מתח בין המינים, אירועים מוגזמים, חזרות בסיפור וכו' היו פרי ביקורות של רוב הקבוצות, זולת האמריקאים שראו בכך "מתח עשוי טוב". הם אפילו ידעו להבחין אותה מסתם אופרות סבון (פריים טיים ואיכות). חלק מהצופים מצאו קשר לסיפורים שהם מכירים מהתרבות שלהם ומדגישות את ההבדלים.
לפי מבקרים אלו זוהי התמודדות תמידית בין הטוב והרע ולא נראטיב מתפתח.
פונקציה דרמטית
קבוצות מערביות, והאמריקאים בראשן, הבינו את מקומם של תינוקות ודמויות מרכזיות ביצירת קונפליקטים.
עסקים
האמריקאים שוב נראו מתוחכמים ביותר. הם מבינים שהסיפור ישתנה לפי העסקאות שחותמים המפיקים. הרוסים היו פחות מודעים, אך עדיין ייחסו מטרות תעמולה להפקה.
ביקורת פרגמטית
תגובות רבות ייחסו את הדמות לשחקן, בעיקר בקרב האמריקאים. חלקם גם מצאו קישור למציאות שלהם עצמם. חלקם הביעו רצון לפתור את הבעיה או להבדיל את עצמם מהדמויות.
מסקנות
הדיונים לא דרשו מהמשתתפים להיות ביקורתיים, ורוב הקבוצות היו רפרנציאליות. חלק מהתגובות המבקרות היו בעוצמות רגש חזקות עד נזעמות. כל התנגדות יכולה להגן על הצופה, אך גם לגרום לו להיות פתוח להשפעה. למשל הגנה מוסרית נותנת לתכנית מעמד ההופך אותה ראויה לויכוח, הגנה אידיאולוגית אומרת שההפך מהמסר הוא נכון וכו'.
מאמרים נוספים של ליבס וכ"ץ:
בתור אייטם חדשותי: ויכוח על מסגור- תמר ליבס
"תקשורת מפרגנת" – ליבס ובר נחום
ממרתון של אסון לאירוע מדיה-מופע טלוויזיוני, תמר ליבס ומנחם בלונדהיים.
"שחור, לבן וגוונים של אפור- פלסטינים בתקשורת באינתיפאדה השנייה"/ליבס וקמפף
אירועי תקשורת: הבניית האירוע – דיין וכ"ץ
על חווית "לא להיות שם" / אליהוא כ"ץ ודניאל דיין
סיכום מאמר: על יכולתם הביקורתית של צופי טלביזיה/ליבס וכ"ץ
