"שחור, לבן וגוונים של אפור- פלסטינים בתקשורת באינתיפאדה השנייה"/ליבס וקמפף
האינתיפאדה השנייה- משנת 2000-2005.
הטענה המרכזית:
ברגעי משבר עיתונאים מתגייסים לטובת האינטרסים של הממסד הצבאי והפוליטי. האומנם?!
הנחות היסוד:
1. לתקשורת תפקיד מרכזי בייצוג המציאות החברתית ובחיזוק התפיסה הקונצנזואלית.
2. התגייסות עיתונאים לטובת המאבק.
ייצוג הפלסטינאים באינתיפאדה הראשונה (1987-1991) בתקשורת (הערוץ הראשון היה העורק הראשי ממנו ניזונו)
- גזירת תמונות- היו מראים את הפלסטינאי מהגב או שהיו גוזרים לו את הראש. לא היו מראים את האנשים, את המשפחה.
- טיהור המסך מ"סבל"- לא נראו אמהות של שאהידים בוכות, בכלל לא ראו אבל וכאב, הכול היה מרחוק.
- העצמה של האיום- אנחנו מול הם, הם רוצים להרוג אותנו ולהוציא אותנו מכאן.
- דה-פרסונליזציה – מחיקת זהות אישית
- דמוניזציה – אנונימי / מאיים / לא אנושי- הראו אותם כמשהו לא אנושי
- הוצאה מן ההקשר
* זוהי לא הכתבה שבאה מן הממסד הממשלתי, זה היה הלך רוח של מה שקרה פה כל השנים- כהישרדות של מדינת ישראל.
ייצוג הפלסטינאים באינתיפאדה השנייה (2000-2005) בתקשורת
- נוכחות מתמדת של פלסטינים במגוון ייצוגים
- 'ראיונות עם אויב'– עיתונאי שמשיג ראיון עם ייאסר ערפאת' זה סקופ, לעומת כך שבעבר זה לא היה עולה על הדעת. או ראיון עם מתאבדים, קלטות של מתאבדים שמצולמים לפני פיגועים.
- נראות גוברת של טרוריסטים- ראיונות עם טרוריסטים ומשפחתם.
- פנים אנושיות- פני ילדים, זקנים, מתוך ראייה אנושית של רגש של ילד שגר המחנה פליטים וסובל מעוני ורעב- נקודה "בבטן הרכה".
* נפרץ איזשהו סכר, מתקבלת תמונה אחרת.
הדימויים על פי 2 קטגוריות נוגדות:
אוייבות- נתפסים כאוייב בעינינו
מה הפלסטינים עושים / עשויים לעשות לנו?
- פגיעה פיזית בישראלים- תמונות דם, חלקי גופות
- איום לפגוע בנו- דגל ישראל וארה"ב עולה בלהבות וההמון הפלסטינאי חוגג
- מוטיבציה לפגוע בנו (סמלים, פנים המביעות כעס ושנאה)
- איום על סמלי ישראל
* הדוגמא המשמעותית ביותר לכך היא- הלינץ' ברמאללה (2000). צוות הצילום האיטלקי צילם עוד תמונות מעבר למה ששודר. הם צילמו תמונות של גרירת הגופות ברחובות ועוד דברים מחרידים. התמונות פורסמו באינטרנט אבל לא בעיתונות המשודרת והכתובה- הבניית מציאות, משדרים לנו דברים ערוכים בכדי לא לפגוע ברגשות האנשים והמשפחות עקב התמונות המזעזעות.
פגיעות
מה אנו עושים לפלסטינים?
- איום קיומי (סבל)- סבל של האימא שהרגו לה את התינוק בידיים.
- פרסונליזציה של אבל- בכי, לוויות, תהלוכות בתוך העיר.
- איום סמלי על הפלסטינים (ישראלי בעמדת פוגע פלסטיני נפגע)
* הדוגמא המשמעותית ביותר לכך היא מוחמד א-דורא (2000)- תמונה של אבא מגן על בנו שחיילים פגעו בו. הסיפור שפורסם הוא שצלף של צה"ל ירה באב ובבנו, אנחנו יצאנו אשמים, פוגעים באזרחים חפים מפשע- הילד צורח ואבא מנסה להגן עליו. לאחר תחקירים גילו שהאמת היא ההיפך המוחלט. העיתונאים מחליטים איזו מציאות להציג לנו ולהראות לנו- ומכאן יש סכנה מבחינת חוסר איזון- העיתונאים מחליטים מה חשוב וזה פוגע באובייקטיביות של הידיעה.
הסיבות למעבר לייצוג בגוונים של אפור:
- השינוי האקולוגי בסביבת המדיה – ערוצי טלוויזיה נוקטים עמדה יותר עצמאית ופחות מזדהה עם המדינה בה הם פועלים
- קיומם של ערוצי לוויין מהעולם הערבי- נכנס לשיח התקשורתי שלנו- אל ג'אזירה,
אל-עראביה ובכלל לשאר העולם הערבי.
שינויים בנורמות הפרופסיה העיתונאית – התרופפות המחויבות לאובייקטיביות- היום אנחנו יודעים מה הדעה של כל עיתונאי ולאן הוא מטה את הכף בפרשנות שהוא נותן.
המסורת המאוחרת של גישת ההשפעות החזקות
