החתימה על חוזה ורסאי ב-28 ביוני 1919 התקבלה בגרמניה בהלם, זעם ותסכול עמוק. ההסכם, שנכפה על גרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, כלל תנאים משפילים: אובדן שטחים, פירוק הצבא, פיצויים כבדים, והחמור מכול – סעיף 231, שהטיל עליה אחריות בלעדית למלחמה. בעוד ממשלת ויימאר, בלית ברירה, נאלצה לחתום על ההסכם כדי למנוע פלישה צבאית, תגובת הציבור הייתה סוערת והשפיעה על ההיסטוריה הגרמנית לשנים רבות קדימה.
הלם ההפסד: "אגדת הסכין בגב"
רבים מהגרמנים, ובעיקר החיילים ששבו משדה הקרב, התקשו להבין כיצד מדינתם נאלצה להיכנע לתנאים כה קשים. בתחושה הציבורית, גרמניה לא הובסה בשדה הקרב אלא נבגדה מבפנים על ידי פוליטיקאים, סוציאליסטים ויהודים – תיאוריה שכונתה "אגדת הסכין בגב" (Dolchstoßlegende). תעמולה זו טענה כי הקיסרות הגרמנית הייתה מסוגלת להמשיך במלחמה, אך בגידת האליטות הפוליטיות והמהפכה ב-1918 הובילו לכניעה משפילה.
זעם על הסעיפים הכלכליים והצבאיים
סעיפי הסכם ורסאי נתפסו כדרישה בלתי אפשרית מבחינה כלכלית וכניסיון להשפיל את גרמניה באופן מכוון. האובדן הטריטוריאלי – שכלל שטחים חשובים כמו אלזס-לורן, חבל הריין, שלזיה המערבית, ואיסור על חימוש חבל הרוהר – הכביד על כלכלה שגם כך הייתה הרוסה. הדרישה לשלם פיצויים עצומים נתפסה כעונש קולקטיבי על העם הגרמני, ולא רק על ממשלתו.
ההשלכות הפוליטיות: חוסר יציבות ושנאה כלפי ויימאר
ממשלת רפובליקת ויימאר, שנאלצה לחתום על ההסכם בורסאי, הפכה מיד לשעיר לעזאזל. רבים ראו בה ממשלה חלשה וכנועה, והכינוי "פושעי נובמבר" דבק בפוליטיקאים שחתמו על ההסכם. המפלגות הקיצוניות – הן הקומוניסטים והן הימין הלאומני – ניצלו את השנאה כלפי החוזה כדי לערער את יציבות הדמוקרטיה הגרמנית.
הזירה התרבותית: אמנות וזיכרון קולקטיבי
ההשפלה של חוזה ורסאי הורגשה גם בזירה התרבותית. משוררים, סופרים ואמנים הביעו ביצירותיהם את תחושת האובדן, ולעיתים את הרצון לנקמה. ברחוב הגרמני, סיסמאות נגד ורסאי הפכו שכיחות, והאידיאולוגיה הלאומנית צברה תאוצה.
לסיכום, חוזה ורסאי לא רק פגע כלכלית ופוליטית בגרמניה, אלא גם פצע את נפשה הלאומית. הזעם הציבורי עליו לא שכך, והוא הפך לאחד הגורמים המרכזיים לעליית הנאציזם. היטלר ידע לנצל את הכעס הזה בתעמולתו, תוך שהוא מציג את עצמו כמי שישיב לגרמניה את כבודה – מה שהוביל, בסופו של דבר, למלחמת העולם השנייה.
