הקמת מדינת ישראל ב-1948 התבססה על שלוש סוגי הצדקות מרכזיות: טבעית, היסטורית ובינלאומית-משפטית. מגילת העצמאות של מדינת ישראל מציגה את הצדקות אלו כדי להדגיש את הלגיטימיות של הקמת המדינה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית-פוליטית. שלושת ההצדקות הללו משקפות את הקשר העמוק של העם היהודי לארץ ישראל, את הסבל שחווה ללא ריבונות עצמאית, ואת התמיכה הבינלאומית להקמת המדינה.
1. הצדקה טבעית – זכותו של כל עם למדינה ריבונית
ההצדקה הראשונה להקמת מדינת ישראל היא הצדקה טבעית, המבוססת על העיקרון שלכל עם יש זכות להקים מדינה עצמאית משלו בשטח שאליו הוא קשור מבחינה היסטורית ותרבותית. זוהי זכות בסיסית הנגזרת מעקרון ההגדרה העצמית הלאומית, הקובע כי לכל עם יש הזכות לחיות כריבון בארצו.
במקרה של העם היהודי, זכות זו התחזקה נוכח המצוקה הרבה שבה הוא היה נתון לאורך הדורות, ובייחוד לאחר השואה, שבה מיליוני יהודים הושמדו בשל היותם חסרי מדינה שתוכל להגן עליהם. ההכרה בחשיבות הקמת מדינה ליהודים, שתשמש מקום מקלט בטוח ותבטיח את עתידם, הייתה מכרעת בהחלטה להקים את מדינת ישראל. מגילת העצמאות מבטאת הצדקה זו בפסקה 10, בה היא קובעת כי הזכות להקים מדינה יהודית היא זכות טבעית של העם היהודי, ככל עם אחר.
2. הצדקה היסטורית – הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל
הצדקה שנייה להקמת המדינה מבוססת על ההיסטוריה של העם היהודי וקשירתו רבת השנים לארץ ישראל. העם היהודי התגבש בארץ ישראל וחי בה מאז ימי התנ"ך. במשך אלפי שנים הייתה הארץ המרכז הרוחני, התרבותי והדתי של העם היהודי. למרות שהעם היהודי גורש מארצו בכוח על ידי כובשים זרים, הוא מעולם לא איבד את הקשר הרגשי והתרבותי אליה.
מגילת העצמאות מציינת כמה עובדות היסטוריות המחזקות את ההצדקה הזו:
- גירוש היהודים מארץ ישראל נעשה בניגוד לרצונם, והם תמיד שאפו לשוב ולהקים מחדש את מדינתם.
- הציונות המודרנית – בדורות האחרונים התעצמה השאיפה לשיבה לארץ ישראל, ויהודים החלו לשוב ולהקים יישובים, תוך מאבק על זכותם להקים מדינה ריבונית.
- השואה – חיזקה את ההכרה בצורך של היהודים במדינה משלהם, שתגן עליהם מפני רדיפות.
- תרומתם של יהודי היישוב היהודי בארץ – רבים מהם התנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ונלחמו לצד בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית.
העובדות הללו, המוזכרות במגילת העצמאות בפסקאות 1–9, מחזקות את הטענה שהעם היהודי לא איבד את זיקתו לארץ ישראל, ושמדינה יהודית בארץ זו היא מימוש של שאיפה היסטורית בת אלפי שנים.
3. הצדקה בינלאומית – ההכרה המשפטית בזכות היהודים למדינה
מעבר לזכות הטבעית וההיסטורית, קיים גם היבט בינלאומי-משפטי שמבסס את הלגיטימיות של הקמת מדינת ישראל. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי למדינה באה לידי ביטוי בכמה מסמכים היסטוריים חשובים:
- הצהרת בלפור (1917) – בה הביעה בריטניה את תמיכתה בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הצהרה זו שולבה במנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים, ובכך קיבלה תוקף משפטי בינלאומי.
- החלטת האו"ם 181 (29 בנובמבר 1947) – האו"ם הצביע בעד תוכנית החלוקה, שקבעה את הקמתן של שתי מדינות בארץ ישראל – יהודית וערבית. החלטה זו העניקה גושפנקא בינלאומית להקמת מדינת ישראל, והיוותה את הבסיס להכרזת העצמאות.
ההכרה של הקהילה הבינלאומית בזכותם של היהודים להקים מדינה עצמאית חיזקה את הלגיטימיות של מדינת ישראל, והעניקה לה מעמד חוקי במשפט הבינלאומי.
סיכום
הקמת מדינת ישראל התבססה על שלוש הצדקות עיקריות: הצדקה טבעית, המעניקה לכל עם את הזכות להגדרה עצמית במדינתו; הצדקה היסטורית, המדגישה את הקשר העמוק של העם היהודי לארץ ישראל ואת רדיפותיו לאורך ההיסטוריה; והצדקה בינלאומית, המתייחסת להכרה המשפטית בזכותו של העם היהודי להקים מדינה על ידי הקהילה הבינלאומית.
מגילת העצמאות של מדינת ישראל מציגה את שלוש ההצדקות הללו כמסד רעיוני ולגיטימי לקיומה של המדינה, ומעניקה להן תוקף מוסרי, היסטורי ומשפטי כאחד.
ראו גם:
מאפיינים היהודיים של המדינה הבאים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות
חזרה אל: סיכומים לבגרות באזרחות
