הביקורת של ז'אן פול סארטר על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית הייתה חלק חשוב בהתפתחותה של הפסיכואנליזה הקיומית שלו. סארטר זיהה את תרומתה של הפסיכואנליזה להבנת ההתנהגות האנושית, אך הוא חש שהדגש של פרויד על הלא מודע והדטרמיניזם מערער את החופש והאחריות האנושיים. במקום זאת, ביקש סארטר לפתח גישה חלופית ששמרה את ההתמקדות האקזיסטנציאליסטית בחופש תוך התייחסות לממדים הפסיכולוגיים של החוויה האנושית.
הפסיכואנליזה של פרויד מבוססת על המחשבה שהתנהגות אנושית מונעת במידה רבה על ידי כוחות לא מודעים, כמו רצונות ויצרים מודחקים. לפי פרויד, לעתים קרובות אינדיבידואלים אינם מודעים לכוחות אלו, אשר מעצבים את פעולותיהם ואישיותם בדרכים שאינן בשליטתם. אולם סארטר מצא את הרעיון הזה בעייתי. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, בני אדם חופשיים ביסודם, ולהציע שכוחות לא מודעים קובעים התנהגות תהיה שלילת חירות חיונית זו.
סארטר טען שבני אדם אינם סובייקטים פסיביים המונעים על ידי אינסטינקטים לא מודעים אלא הם סוכנים פעילים האחראים לבחירותיהם. לדעתו, הלא מודע אינו תחום נפרד המפעיל שליטה על יחידים אלא הוא סוג של חוסר תום לב – מעשה של הונאה עצמית שבה אנשים מסתתרים מהאמת של חירותם. סארטר האמין שאנשים מרמים את עצמם לעתים קרובות לחשוב שהם נשלטים על ידי כוחות חיצוניים או פנימיים, כמו רצונות לא מודעים, כדי להימנע מהחרדה הכרוכה בהכרה בחופש ובאחריות שלהם. לפיכך, מה שפרויד כינה הלא מודע, סארטר התייחס כתהליך מודע של הונאה עצמית.
חירות ויצירה
הפסיכואנליזה הקיומית של סארטר שואפת להבין אנשים על ידי בחינת האופן בו הם מעצבים את חייהם והבחירות שהם עושים בתגובה לחירותם. במקום להתמקד ברצונות מודחקים, הפסיכואנליזה הקיומית בוחנת את הדרכים שבהן יחידים מגדירים את עצמם באמצעות מעשיהם. סארטר האמין שעל ידי ניתוח "מיזמי החיים" של בני-האדם – אותם מטרות וערכים ארוכי טווח שנותנים משמעות לחיים – ניתן לחשוף את המניעים מאחורי התנהגותו. באופן זה, הפסיכואנליזה הקיומית מדגישה את אחריותו של הפרט ליצירת זהות משלו ומסלול חייו.
הביקורת של סארטר על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית נוגעת גם לשימוש של פרויד בהסברים דטרמיניסטיים להתנהגות אנושית. פרויד הציע שניתן לייחס היבטים רבים של הפסיכולוגיה האנושית, כגון נוירוזות, לחוויות ילדות ולקונפליקטים לא מודעים. אולם סארטר דחה את התפיסה שחווית עבר או תהליכים לא מודעים יכולים לקבוע באופן מלא את פעולותיו הנוכחיות של הפרט. הוא טען שבעוד שאנשים מעוצבים על ידי העבר שלהם, הם תמיד חופשיים לפרש מחדש ולהגדיר אותו מחדש באמצעות הבחירות שלהם בהווה. עבור סארטר, העבר אינו מכתיב את עתידו של האדם; במקום זאת, זהו היבט של עובדתיות – אותן נסיבות קיום נתונות שיחידים צריכים להתמודד איתם אך אינם כבולים אליהם.
בפיתוח הפסיכואנליזה הקיומית סארטר רצה להתייחס לממדים הפסיכולוגיים של חיי האדם מבלי להתפשר על הדגש האקזיסטנציאליסטי על החופש. הוא טען שבני אדם מעורבים כל הזמן בתהליך של יצירה עצמית, והפסיכואנליזה הקיומית שמה לה למטרה לחשוף את הדרכים שבהן אנשים משתמשים בחופש שלהם כדי לעצב את זהותם וחייהם. על ידי התמקדות בבחירה ובאחריות, הפסיכואנליזה הקיומית מציעה אלטרנטיבה למודל הדטרמיניסטי של פרויד ומספקת ראייה אופטימית יותר של הפוטנציאל האנושי.
