העניין של ז'אן פול סארטר בפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב השקפתו הפילוסופית. מחשבתו של סארטר מאופיינת הן בחוב לשיטתו הפנומנולוגית של הוסרל והן בהתרחקות ממנה.
סארטר התוודע לפנומנולוגיה של הוסרל במהלך שהותו בברלין בתחילת שנות ה-30, תקופה של טרנספורמציה אינטלקטואלית עבור הפילוסוף הצעיר. הפרויקט הפנומנולוגי של הוסרל, שמטרתו הייתה לחזור אל "הדברים עצמם" על ידי חקר התודעה והמבנים המכוונים שלה, השפיע עמוקות על סארטר. עבודתו של הוסרל הציעה דרך להשתחרר מהאידיאליזם השולט בפילוסופיה הצרפתית באותה תקופה, וסארטר אימץ בהתלהבות את הפנומנולוגיה כאמצעי לעסוק במציאות הקונקרטית של חוויה חיה.
עם זאת, יחסיו של סארטר עם הוסרל לא היו של קבלה בלתי-ביקורתית. בעוד שהוא הושפע עמוקות מהוסרל, סארטר היה מחויב באותה מידה לשנות ולערער על מסקנותיו. סארטר במיוחד התנגד לתפיסת העצמי הטרנסצנדנטי של הוסרל, שלטענתו חיונית לאחדות התודעה. סארטר דחה זאת, בטענה שהאגו אינו מרכיב מהותי של התודעה אלא משהו העולה מתוך מעשים רפלקטיביים. עבור סארטר, התודעה היא ביסודה מכוונת ומכוונת כלפי חוץ אל העולם, לא קשורה מטבעה לאגו יציב.
הפרשנות המחודשת של סארטר לפנומנולוגיה הגיעה לשיאו בעבודה פורצת הדרך שלו היישות והאין (1943) שם הוא מפתח את מושג ה"אין" שלו כמרכזי בקיום האנושי. סארטר טוען שהתודעה אינה "דבר" בפני עצמו אלא תהליך של שלילה המאפשר לבני אדם להתעלות מעל התנאים הנתונים שלהם. זה מסמן סטייה משמעותית מהוסרל, שהדגיש את יציבות האגו במסגרת ההתכוונות. סארטר, לעומת זאת, מתעקש שבני האדם נמצאים כל הזמן בתהליך של יצירה עצמית, חופשיים להגדיר את עצמם אך כבדים במשקל החופש הזה.
הפרק מתעמק גם בעבודתו של סארטר על דמיון, נושא שעלה מעיסוקו בהגותו של הוסרל. יצירותיו המוקדמות של סארטר, כמו "הדמיוני" מ-1940 משקפות את ניסיונו להתמודד עם האופן שבו התודעה מתייחסת לאובייקטים לא קיימים, כמו אלה שנתקלים בדמיון ובחלומות. סארטר בנה על התובנות של הוסרל אך גם ביקר את מה שהוא ראה כהסתמכות יתר של הוסרל על מהויות מופשטות. עבור סארטר, הדמיון לא היה רק השתקפות פסיבית של תוכן נפשי אלא תהליך אקטיבי ויצירתי החושף את החופש הגלום בתודעה האנושית.
למעשה, בעוד שסארטר שאב רבות מהפנומנולוגיה של הוסרל, הוא הפך אותה למשהו ייחודי משלו. הדגש שלו על חופש, שלילה ונזילות התודעה הבדילו אותו מהגישה היותר מובנית וממוקדת האגו של הוסרל. הפנומנולוגיה של סארטר, כפי שתוארה בפרק זה, הפכה לכלי דינמי להבנת המצב האנושי, כזה שהדגיש את המאבקים הקיומיים של חופש, אחריות ויצירה עצמית.
