קרל מרקס האמין, או לפחות רצה להאמין, שהקפיטליזם, למרות הדומיננטיות הבלתי-מנוצחת לכאורה שלו, נידון מטבעו בסופו של דבר לקרוס.
בשורש הנבואה הזו נמצאת תיאורית המשברים הכלכליים של מרקס, ובליבה מושג הסתירה. בכלכלה קפיטליסטית, השאיפה לרווח היא המניע העיקרי של הייצור. בעלי הון שואפים למקסם את התשואה שלהם על ידי הגדלת הפריון, לרוב על ידי השקעה בטכנולוגיות חדשות והפחתת עלויות העבודה. הצעדים הללו אמנם עשויים להגביר באופן זמני את הרווחים, אבל הם גם יוצרים פרדוקס: ככל שנדרשים פחות עובדים לייצור סחורות, כוח הקנייה של ההמונים – שהם גם הצרכנים – יורד. זה מוביל למה שמרקס זיהה כייצור יתר: מצב שבו מייצרים יותר סחורות ממה שניתן למכור ברווח.
ייצור יתר המוביל למשבר כלכלי הוא לא רק מעידה מזדמנת, אלא פגם בסיסי במערכת. כלומר "זה לא באג- זה פיצ'ר". מרקס טען שכלכלות קפיטליסטיות מועדות למחזוריות של פריחה וצמיחה מהירה שגוררת בהכרח מיתון חמור. במהלך תקופות השפל הללו, סחורות שלא נמכרו נערמות, עסקים נכשלים ועובדים מפוטרים, מה שמחריף את עצם הבעיה שגרמה למשבר מלכתחילה. המערכת הקפיטליסטית, בשאיפה הבלתי פוסקת שלה לרווח, זורעת את זרעי ההרס הבלתי-נמנע של עצמה.
זו לא רק כלכלה, טמבל
התיאוריה של מרקס חורגת מהתחומים הכלכליים בלבד. הוא האמין שהמשברים המחזוריים בכלכלת השוק חושפים סתירות חברתיות עמוקות יותר. ככל שהעושר מתרכז יותר ויותר בידי מעטים, ומעמד הפועלים מתרושש יותר, הפער בין המעמדות הולך וגדל. זה, טען מרקס, יוביל בסופו של דבר לנקודת מפנה – משבר מהפכני שבו מעמד הפועלים יקום, יפיל את השיטה הקפיטליסטית ויקים חברה חדשה וחסרת מעמדות.
התחזית של מרקס שהקפיטליזם בסופו של דבר יתמוטט זכתה לדיון ולביקורת במהלך השנים. יש הטוענים שכושר ההסתגלות של הקפיטליזם, באמצעות חידושים, התערבויות ממשלתיות ופיתוח מדינות רווחה, הצליחה להדוף את סוג הקריסה המערכתית שחזה מרקס. אחרים רואים במשברים הפיננסיים החוזרים, באי השוויון הגובר וההידרדרות הסביבתית סימנים לכך שהניתוח של מרקס עדיין עשוי להיות רלוונטי. יש כמובן מי שסוברים שמרקס טעה, ושמחזוריות של משברים היא האופן שבו כלכלת השוק מתפתחת.
