"הביקורת החדשה" (New Criticism) היא אסכולה לתיאוריה וניתוח ספרות שצמחה מתחילת ועד אמצע המאה ה-20, ושינתה מהותית את הדרך בה אנו מבינים ומפרשים ספרות. גישה זו לביקורת ספרות מתמקדת בטקסט עצמו, תוך התעלמות מהשפעות חיצוניות כגון כוונה מחברת או הקשר היסטורי.
הביקורת החדשה מזוהה גם עם תנועת הפורמליזם הרוסי והיא התגבשה בארצות הברית במהלך שנות ה-30 וה-40. הייתה זו תגובה נגד המגמות הביקורתיות הרווחות באותה תקופה, כמו ביקורת ביוגרפית והיסטורית, שהדגישה לא פעם את חוויותיו האישיות של המחבר ואת ההקשר התרבותי סביב יצירה. מבקרים חדשים האמינו שגורמים חיצוניים אלה הסיחו את דעתה מהמהות האמיתית של יצירה ספרותית – הטקסט עצמו.
עקרונות הליבה של הביקורת החדשה
קריאה צמודה: הביקורת החדשה שמה דגש חזק על קריאה קרובה, הכרוכה בחינה מדוקדקת של שפת הטקסט, מבנהו וצורתו. על ידי ניתוח מדוקדק של המילים בדף, מבקרים חדשים שואפים לחשוף את המורכבות והאי-בהירויות הטבועות בטקסט.
כשל הכוונה מבקרי הביקורת החדשה דחו את הרעיון שכוונתו של מחבר חיונית להבנת יצירת ספרות. הם טענו שברגע שטקסט מתפרסם, הוא קיים ללא תלות בכוונותיו של המחבר או בביוגרפיה שלו. כך, הפרשנות של הקורא הופכת לעיקרית.
כשל הרגש: באופן דומה, מבקרים בזרם הזה נמנעו מלפרש טקסט על סמך התגובות הרגשיות שהוא מעורר בקוראים. הם האמינו שהמשמעות של יצירה צריכה להיגזר מהטקסט עצמו ולא מתגובות רגשיות אישיות.
פרדוקס ואי בהירות: אנשי הביקורת החדשה מצאו חשיבות בנוכחותם של פרדוקסים ואי בהירות בספרות. הם האמינו שאלמנטים אלה מעודדים ניתוח מעמיק יותר ופרשנויות מרובות, המדגישים את העושר של טקסט.
הביקורת החדשה זכתה להשפעה רבה באמצע המאה ה-20, ומורשתה נמשכת במחקרי ספרות עכשוויים. כמה היבטים של ביקורת חדשה, כגון קריאה צמודה ומדוקדקת והדגשה על הטקסט עצמו, נותרו כמרכיבים יסודיים בניתוח ספרותי כיום. עם זאת, חשוב לציין הזרם אינו חף ממבקרים. רבים טוענים שהתעלמות מכוונת הסופר ומהקשר ההיסטורי יכולה להגביל את עושר הפרשנות וההבנה של יצירות ספרות
