במשך רוב העת החדשה שימשה תרבות כסוג של חבל קטיפה — גבול סמוי שמבקרים, מוסדות ואקדמאים הציבו בין ה"מעודן" לבין ה"עממי", בין מה שראוי להערכה לבין מה שנתפס כבזבוז זמן. אבל ריימונד ויליאמס, ההוגה המרקסיסטי הוולשי שהפך בלי להתכוון לדמות אב ללימודי התרבות, הציע שאלה פשוטה שמערערת על כל זה: מה אם תרבות איננה רק אופרה, אלא גם פאב? לא רק שייקספיר, אלא גם סדרות יומיות? מה אם תרבות איננה רק "הטוב ביותר שנחשב ונכתב", אלא גם כל מה שאנחנו חיים, נושמים ומייצרים בחיי היומיום?
במאמרו המכונן משנת 1958, "התרבות היא דבר רגיל", ויליאמס פירק את מוקש האליטיזם שעליו נשענו דורות של ביקורת תרבות. בניגוד להוגים כמו מתיו ארנולד ו־F.R. ליוויס — שראו בתרבות מנגנון שמטרתו לרומם את ההמונים לעבר טעם משובח — ויליאמס טען שהתרבות כבר נמצאת בכל מקום. לא כקניין של יחידים נבחרים, אלא כפעילות אנושית רחבה. היא, בניסוחו המפורסם, "דרך חיים שלמה".
תרבות נגד סנוביות: להאיר את הרגיל
לומר שהתרבות היא "רגילה" לא היה ניסיון לפשט אותה או לרומם את הבינוניות. ויליאמס לא ביקש למחוא כפיים לכל מה שקורה ברחוב, אלא להרחיב את שדה הראייה: ערך תרבותי אינו קיים רק בצורות גבוהות או ביצירות קלאסיות, אלא גם בריטואלים, בדיאלקטים, במחוות וברמרקמים הרגשיים של חיי היום־יום. המאכלים שאנשים מבשלים, השירים שהם מזמזמים, הסיפורים שהם מחליפים בתור לאוטובוס — כל אלה, מבחינתו, הם ביטויים תרבותיים לא פחות משמעותיים מסונטה או סימפוניה.
וזו כבר עמדה פוליטית. כאשר תרבות מוגדרת מלמעלה, היא הופכת לכלי של הבחנה והדרה — דרך לערער על הלגיטימיות של טעמם ושל זהותם של בני ובנות מעמדות עובדים. אבל כאשר מכירים בכך שתרבות טמונה בפרקטיקות היומיומיות, היא הופכת לזירה של מאבק, של יצירה קולקטיבית ושל עיצוב חברתי. תרבות, בתפיסה זו, איננה רק מראה המשקפת את המציאות, אלא נול טווה.
תרבות כמעשה חי, לא כפריט מוזיאוני
המסגרת של ויליאמס בישרה את הולדתו של תחום לימודי התרבות כולו, שבחלוף השנים עסק ברצינות עיונית בסדרות טלוויזיה, אופנות רחוב ואף במוצרים פופולריים אחרים. אך רעיונותיו רלוונטיים לא פחות כיום, בעידן שבו שאלות של טעם, אותנטיות וייצוג מתנהלות על גבי פלטפורמות דיגיטליות. ריקודי טיקטוק, ריאליטי, ממים, פאנפיקשן — אלה אינם "תוכן זניח". הם, כפי שויליאמס היה מדגיש, מעשים תרבותיים עשירים במשמעות.
בלב התובנה של ויליאמס עומדת ההכרה שתרבות איננה רק מה שאנחנו יוצרים, אלא גם איך אנחנו מעניקים משמעות. אלו הקודים המשותפים והנרטיבים המתהווים שבתוכם אנשים ממקמים את עצמם בעולם. לראות בתרבות דבר רגיל פירושו לא להוריד אותה בדרגה, אלא להרחיב אותה. לומר: החיים שלך חשובים. השפה שלך משמעותית. החוויות שלך אינן שוליים שמחכים לאישור של מומחים, אלא חומר חי שיש להבין על פי תנאיו שלו.
כן — התרבות היא דבר רגיל. וזה בדיוק מה שהופך אותה לבלתי רגילה.
