במאמרו על מדונה ג'ון פיסק מנסה לבדוק את סוד הפופולאריות של מדונה. לנסות ולהבין את הצלחתה כתוצר תרבותי מאוד פופולארי ולראות האם היא מאפשרת עונג חתרני, האם הטקסטים שלה, הדמות שלה, המראה שלה, ההופעה שלה מאפשרים ליצור עונג חתרני. ג'ון פיסק מסתכל על שני הצדדים – מחד הוא עושה ניתוח תוכן סמיוטי לשירים שלה, להופעה שלה, לשפה, לשירים שבהם היא משתמשת ורוצה לראות עד כמה הטקסטים שלה מציעים עונג חתרני. מאידך הוא מבקש לבדוק עד כמה זה מתממש בקרב קהל המעריצות שלה. כלומר, האם באמת הפוטנציאל מתממש והמעריצות שלה אכן חוות עונג חתרני דרך הדמות שלה, שיריה, המסרים שהיא מעבירה וכד'. הוא בודק מה הטקסט מציע ועד כמה זה בא לידי מימוש. זה סוג של קהילה פרשנית. הוא מצא שאכן מדונה מציעה עונג חתרני, כלומר, תכניה מאפשרים פתיחות, ערעור על הסדר החברתי הקיים, בעיקר סביב נושא גבריות מול נשיות, יחסי המינים. הטקסטים שלה מציגים הרבה מאוד סתירות, כמנגנון המאפשר פתיחות, פוליסמיות, מאחר והיא נעה על הרצף של בין נשיות לגבריות, בתולה מול זונה, בחורה שמרנית וחסודה לעומת הנועזת. כלומר, יש לה כל הזמן ייצוגים סותרים המשקפים ומאפשרים הסתכלות מאוד שוביניסטית לעומת הסתכלות מאוד פמיניסטית. המיניות ככוח של נשים או אולי דרך של ניצול על-ידי גברים. כל הזמן היא נעה על רצף של ניגודים. היא עונדת סמלים דתיים אך לובשת נועז מחשוף. לובשת ניגודים – יש לה שיר המדבר על כלה והיא לובשת שחור. היא כל הזמן מפרה את המקובל. היא פרובוקטיבית. העיצוב שלה\ המסרים, הסמלים שהיא משתמשת בהם, התכנים של השירים שלה. ההיפוך הזה, מקום האישה, עד כמה היא דומיננטית או תלותית, כמה היא לצידו של גבר כי יש לו כסף לעומת עד כמה היא אסרטיבית ומובילה ורודפים אחריה. מדונה כמוצר תרבותי פופולארי מאפשרת פוטנציאל לעונג חתרני. יש לה הרבה מאוד סתירות ומסרים מנוגדים והרבה מאוד שאלות המעלות תיגר על המוכר לנו כמקובל איך שתופסים מין, יחסים בחברה, כסף, גברים וכד'. מצד שני הוא טוען שגם המעריצות שלה חוות עונג כזה, עונג חתרני. הן מבינות את המסרים החתרנים ומודעות לשבירה של המקובל, למסרים הלא מקובלים שהיא מעבירה. הן מאוד מזדהות עם המיניות ככוח. לפי פרשנותן היא לא מוצגת כזונה או משהו שלילי אלא להפך, היא משתמשת במיניות שלה כדי לצבור כוח ולהשיג גברים. זה חתרני וכוחני. הן חוו את התפיסות שלה, את השאלות שלה לגבי שוביניזם מול פמיניזם. זה יכול להיות ברמה החמקנית של להבין, לראות, ליהנות, להפיק הנאה מהטקסטים אך לא לעשות דבר. מצד שני זה יכול להיות יצרני שהן תשאלנה את עצמן האם ייקחו את זה עוד צעד ויחשבו על עצמן, או איך הן תתנהגנה מול גברים בחייהן הפרטיים וכד'. ג'ון פיסק מצא שהן חוות עונג חתרני וממשות את הפוטנציאל דרך משפטים שהן אומרות, תובנות שהן מבינות מהטקסטים.)
מאמרים נוספים של ג'ון פיסק:
ג'ון פיסק – פוסטמודרניזם וטלוויזיה
חזרה אל: תקשורת כתרבות
