מהותנות אסטרטגית הוא מונח מפתח בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית, שהוצג על ידי ההוגה ההודי ומבקר הספרות גיאטרי צ'קרבורטי ספיבק בשנת 1987. המונח חותר בכוונה תחת המשמעות של מהותנות מסורתית או "מהותנות אונטולוגית".
המהותנות האסטרטגית של ספיבק מתייחסת לטקטיקה פוליטית שבאמצעותה קבוצות חברתיות המהוות מיעוטים, לאומים או קבוצות אתניות בונות באופן זמני התגייסות משותפת על בסיס זהות מגדרית, תרבותית או פוליטית על מנת לייצג את עצמן. אמנם ייתכנו הבדלים בין חברי הקהילות הללו שלא ניתן להסכים עליהם בדיונים מסוימים, אבל גישה זו לטענה מאפשרת לאסטרטגיה להיות חדורת זמנית בתכונה "חיונית" משותפת. לפיכך, מהותנות אסטרטגית מנוצלת על מנת לקדם את האסטרטגיה של הקבוצות שהיא מייצגת. עמדה משותפת מממשת את הפוטנציאל להשגת מטרות מסוימות כגון שוויון זכויות, כל זאת מבלי צורך לנטוש את הוויכוח, או עמדות והבדלים של כל אחד מהצדדים השותפים.
דוגמה לסולידריות הנוצרת תוך שימוש בטקטיקות של מהותנות אסטרטגית יכולה להיות המקרה של ה-"סאטי". "סאטי" היה מנהג הלוויה שנהוג על ידי קהילות הינדיות מסוימות שבהן אלמנת המנוח נאלצה להצטרף אליו על מדורת הלוויה. במאמרה המפורסם "כלום יכולים המכופפים לדבר?" ספיבק סבורה שההיסטוריה של מעשה זה תועדה רק מתוך השיח ההגמוני של האימפריאליזם הבריטי, בעוד שעדותן של האלמנות לא נשמעת בשום מקום. ספיבק הסבירה את חוסר הקול המוקלט הזה בהיעדר נרחב של קולם של מי שהיא מכנה מוכפפים.
בשנים מאוחרות יותר ספיבק הפכה לביקורתית על תפיסת המהותנות האסטרטגית שלה, במיוחד לאחר שהיא שימשה למטרות לאומניות. אבל עדיין, המושג נפוץ גם בהקשר של תיאוריה קווירית ופמיניזם.
