שמות פרק ב' – סיכום

פרק ב' של ספר שמות הוא אחר מהפרקים דחוסי-האירועים ביותר בתנ"ך. הוא מתחיל בנישואים והולדת משה, החבאתו מפני המצרים, השלכתו ליאור בתיבה, איסופו של ידי בת פרעה, גידולו בארמון המלך, יציאתו את עמו, הריגת המצרי, הבריחה למדין, הצלת עלמות במצוקה, הכרות עם יתרו, חתונה עם ציפורה, הולדת בנו של משה ולבסוף אלוהים שנזכר במצוקתם של בני ישראל. וכל זה ב-25 פסוקים בלבד.

הולדת משה ואימוצו בבית פרעה (שמות ב', פס' א-י)

שמות פרק ב' פותח בנישואי "איש מבית לוי" עם "בת לוי" היולדות לו בן/ על הבן נאמר כי הוא "טוב" (יפה או בריא, ולפי המדרש אפילו ממלא את הבית באור פלאי). לאחר גזרות פרעה על הריגת ילדים שהוטלו בסיום פרק א' מחביאים הזוג את התינוק במשך שלושה חודשים. אך כאשר כבר אי אפשר להחביא את משה מכינה לו אימו תיבה שאותה היא לא משליכה את היאור אבל כן "תשם בסוף שעל שפת היאר" (פס ג'), דרך להתחכם לגזרת פרעה.

אחות משה עוקבת מרחוק אחרי התיבה שנמצאת על ידי בת פרעה היורדת לרחוץ בנהר. הנסיכה המצרית חומלת על התינוק העברי. אחותו מנצלת את הרגע כדי להציע את אימה כמינקת בעבורו. כך מאומץ משה כבנה של בת פרעה וגדל בארמון המלוכה.

משה יוצא מהארמון, הורג מצרי ובורח (פס' יא-טו)

פסוק י"א בשמות ב' קופץ שנים קדימה אל משה שבגר ויוצא מהארמון. שם הוא רואה "בסבלתם" של אחיו ונתקל באיש מצרי המכה איש עברי. משה מביט לכל כיוון ואך מכה את המצרי וטומן את גופתו בחול. למחרת (או ביום אחר) יוצא משה ורואה שני אנשים עברים רבים. כאשר הוא מנסה להתערב מתריס בו אחד מהם ושואל האם הוא מתכוון להרוג אותו כמו את המצרי. משה מבין כי המעשה שלו התגלה והדבר אף מגיע לידיעת פרעה. וכך בפסוק ט"ו בורח משה ממצרים אל מדין ומגיע אל באר.

מפגש גבורה רומנטי בבאר והתיישבותו של משה במדין (פס' טז-כב)

שבע בנותיו של כהן מדין (רעואל, ולאחר מכן יתרו) מגיעות לבאר כדי להשקות את הצאן אך מגורשות על ידי רועים. משה מתערב ומושיע אותן ומשקה את צאנן. כשאביהן שומע על המעשה הוא מזמין את משה אליו כדי לתת לו לחם ואת ביתו ציפורה לאישה. כך נולד בנו של משה גרשם "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (כ"ב).

זעקת בני ישראל מזכירה לאלוהים את הברית

בסוף פרק ב' מת מלך מצרים אך בני ישראל עדין זועקים תחת העבודה הקשה שלהם. אלוהים שומע את נאקתם וזוכר את הברית שכרת עם אברהם, יצחק ויעקב. הפרק נחתם בפסוק כ"ה האומר כי אלוהים רואה את בני ישראל ויודע את מצבם. כעת יכול תהליך השחרור שלהם להתחיל.

למה לשים לב בשמות פרק ב':

  • תפקידן של נשים: כל הדמויות הפעילות בהצלת משה הן נשים. אימו, אחותו ובת פרעה, יחד עם תפקידן של המיילדות העברית בשמות פרק א'.
  • שורש מנחה: רא"ה – אם משה רואה כי הוא טוב, בת פרעה רואה אותו ביאור, משה רואה את סבלם של אחיו ולבסוף אלוהים שרואה את בני ישראל.
  • ריבוי פעלי ותיאורי מצוקה בפס' כג-כד: ויאנחו, ויזעקו, שועתם, נאקתם
  • רומנטיקה על פי הבאר: כמו בסיפורי עבד אברהם ורבקה (בראשית ??) ויעקב ורחל, גם המפגש של משה וציפורה הוא ליד הבאר.
  • מדרשי שם: משה משום שנמשה מהמים וגרשם משום שמשה היה גר (זר).
  • קשר בין תיבת משה ותיבת נח (שני המקומות היחידים בתנ"ך בהם מונח זה מופיע).

סיכום קודם: שמות פרק א'  | סיכום הבא: שמות פרק ג'

חזרה אל: סיפור התהוות האומה – סיכומים

להרחיב אופקים:

משה ונסיכים-עבדים אחרים: חילופי מעמדות אצל גיבורים מיתולוגים

אסטרולוגיה ותאווה: מדוע ציווה פרעה להשליך ילדים ליאור

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.