אנטיגונה שייכת לבית המלוכה (בתו של אדיפוס המלך וארוסתו של בן המלך). היא עומדת בפני בעיה אנושית: חוק המלך עומד בניגוד למצפונה ובניגוד לחוק האלים שבו היא מאמינה.
אנטיגונה מתגלית לאורך המחזה כאישה הנחושה בדעתה לקבור את המת בכל מחיר, היא חדורת אמונה בצדקתה ומוכנה אף לשלם במחיר חייה.
בהמשך המחזה מתברר כי אזרחי העיר חושבים כמוה. כלומר, אנטיגונה מייצגת את דעתם אך היא גם שונה מהם בכך שהיא מביעה בקול את מה שהם חוששים לומר וגם מבצעת את מה שהיא רואה לנכון לבצע.
אנטיגונה עקבית בעקשנותה עד סוף דרכה: היא קוברת את אחיה פעמים, אינה מתכחשת למעשה שעשתה ומתווכחת עם קריאון באומץ. היא מלאת חרון בדברה עם קריאון. עקרון הצדק מנחה את אנטיגונה ללא פשרות, היא יודעת כי אם הייתה נוהגת אחרת חייה היו ניצלים, אך היא מגלה דבקות במטרה, ומעדיפה לשמור על עקרונותיה ולכן היא אינה מוכנה שאחותה תשא יחד עמה בעונש.
אנטיגונה סובלת ומודעת לסבלה, במערכה הרביעית היא מקוננת על עצמה ביודעה שהיא עומדת למות.
אנטיגונה חוטאת בחטא הגאווה (היבריס) בכך שהיא בטוחה שהמעשה שלה הוא המעשה הנכון ושזהו רצון האלים, בעצם יציאתה נגד חוק המלך והמדינה, בחוצפתה למלך וערעור כוחו ומעמדו, בעצם השוואת עצמה לבת אלים וכן במעשה ההתאבדות שלה, כשהיא מחליטה שהמוות עדיף על החיים.
למרות הכל אנטיגונה מוצאת חן בעייני הקהל והמקהלה, בייצגה את האמת שלהם ואת מצפונם ובגבורה בה היא נלחמת.
אנטיגונה מביאה על עצמה את אסונה, אך עם אסונה היא מזכה את הצופים בקטארזיס. הקהל מרחם על אנטיגונה ויודע שמאבקו צודק