תחנות בביקורת הספרות: אריסטו

אריסטו (322-389 לפנה"ס) תלמידו של אפלטון ועמד בראש מוסד אקמי משל עצמו. היה המחנך האישי של אלכסנדר מוקדון.

חלוקה ביצירות של אריסטו:

  1. חומרים שאריסטו עצמו פרסם – שום דבר מזה לא נותר לנו.
  2. החומר המכין של אריסטו – שלב איסוף החומר – נשאר לנו מזה רק "מדינת האתונאים" – עריכת חומר במקור שערך אריסטו.
  3. הקורפוס האריסטוטלי – יצירות פילוסופיות ומדעיות שלא נועדו לפרסום (חלקם סוכמו ע"י תלמידיו) – ביצירות הללו יש הנחה והסתמכות על ידע מוקדם שלא קיים לנו. בנוסף הכתיבה עצמה היא אינה מרשימה.

הפואטיקה – כללי:

  • יצירה נוראה מבחינה אסתטית, מעורפלת ומסתמכת על מקורות שאבדו – ובכל זאת עד היום נחשבת ליצירה החשובה ביותר של ביקורת הספרות.
  • יש סברה שהיה חלק נוסף בפואטיקה על הקומדיה, אולם החלק הזה נעלם.
  • עוסקת בעיקר בטרגדיה ומעט באתוס.
  • בתפיסתה מאוד מנוגדת לתפיסותיו של אפלטון המוצגות בספרו 'המדינה'.

אפיון הכתיבה בפואטיקה:

  • בכל טיעון החלק הראשון תיאורי – ממפה ומסווג (קלסיפיקציה) עפ"י מאפיינים מהותיים ולא רק טכנים והחלק השני שיפוטי.

מושגים:

  • מושג הtechne מתורגם כאומנות (בשורוק) – המיומנות, יצירה מהידע במקצוע, מההשענות על הניסיון.
  • מושג הmuthos מתורגם כמיתוס – אצל אריסטו, אינו נתפס אצל אריסטו כמיתוס קלאסי אלא, המותוס הוא האופן שבו ניבנת יצירת האומנות (קופוזיציה) – מרכיב של הטכנה.
  • היפה והטוב – אצל אריסטו לא מדובר במושגים שונים, אפילו לא במושגים משיקים, אלא בחלק מהמקרים במושגים חופפים לחלוטין – משמעות אחת לשני תארים אלו.

תוכן הפואטיקה:

אריסטו מתחיל לבחון את השירה במבט קולקטיבי (במושגים של היום כולל את השירה, הטרגדיה, הספרות, הנגינה, הזמרה מהפה ורק בהמשך יפרט ויבחן כל תחום)

ה- mimesis מימסיס (ייצוג אומנותי – היררכיה):

  • משמעות שונה מהמשמעות האפלטונית (שאמר שמדובר בדבר שלילי המשועבד לדבר אחר. חיקוי מוסווה לעולם מציאות שהיא חיקוי לעולם האידאות).
  • אצל אריסטו מדובר בייצוג אומנותי (לא טוב ולא רע – ניטרלי) ובכך יוצר מימד חדש בין השירה לבין האמת (הייצוג האומנותי הוא בדיון – יכול לייצג גם את השקר וגם את האמת). בכך לראשונה את האפשרות ששירה תהיה טובה ומייצגת את האמת.
  • ההגדרה והקטגוריזציה – חייבת להתבצע עפ"י המהות ולא עפ"י הצורה (עפ"י המימד הטכני) – אריסטו נותן כדוג' את חוקר הטבע הכותב לפי משקל (צורה פורמליסטית לכתיבת שירה) והוא לא ראוי להקרא משורר. ניתן אנחנו כדוג' את דיני השחיטה ביהדות הכתובים בחרוזים שאינם שירה.
  • הולדת השירה:

א.      כושר החיקוי (פוטנציאל מימטי אקטיבי) –

–          לכל אדם יש פוטנציאל, אבל רק חלק בעלי כשרון מולד

–          הפוטנציאל של היוצר מתפתח עם הזמן.

ב.      ההנאה ממעשה החיקוי (פוטנציאל מימטי פסיבי) – ההנאה היא מהייצוג האומנותי עצמו, לא ממושא החיקוי – אדם יכול ליהנות מתמונה של רצח למרות שהרצח הוא מזוויע.

–          מה גורם את ההנאה בייצוג האומנותי? הנאה לימודית. בתוך תהליך ההתבוננות באומנות טובה האדם רוכש ידע. וכל בני האדם כמהים לידע. תהליך זה של ההתבוננות וחוויית האומנות הוא זה שגורם לנו לקשר בין הדברים במציאות ומחנכת אותנו לבצע את הקישורים וללמוד וכך להסתכל בצורה נכונה על המציאות (נזכיר שכל האומנות היא ריאליסטית בתקופה ההיא)

–          אגב, להפך מאפלטון שטען שהאומנות היא חיקוי ולכן אין בוא את מימד רכישת הידע.

–          מכאן, מניח אריסטו שהפילוסוף הוא זה שהכי נהנה מהאומנות – שהרי הפילוסוף הוא זה שהפך את תהליך רכישת הידע למקצוע. האחרים נהנים, אבל פחות.

החיקוי וההנאה ממנו תלויים אחד בשני כדי ליצור את השירה – ללא הקהל לא היו יוצרים.

סוגי השירה – תפיסה היררכית:

  • קומדיה – נמוכה בדרגתה מטרגדיה (בזמנו לא היו אנשים שכתבו גם טרגדיה וגם קומדיה) ואישיות יוצריהם גם היא נמוכה מאישיותם של כותבי הטרגדיות. (כשרוניהם יכול להיות זהה)

למה שאדם ירצה לעסוק ביצירה נמוכה? כי הם לא מסוגלים. אנשים נמוכים לא יוכלו לעסוק בטרגדיה.

  • הימנונות ושירי הלל
  • האפוס הטרגי (אודיסאה) + אפוס קומי (מרגיטס של הומרוס) – לא ברור איך הומרוס כתב בסופו של דבר אפוס קומי (למרות שהיה יצירה גדולה, זה סתירה בתפיסתו של אריסטו.
  • הטרגדיה – מבחינת אריסטו זה הכי גבוה שאפשר, זה המקסימום (המורוס כתב טרגדיה).

תפיסת עולם של אריסטו

  • טבע -> מוביל לתכלית מסויימת
  • כל דבר באומנות (מלאכה) -> מוביל לתכלית מסויימת
  • כל דבר שנוצר -> נוצר בשביל תכלית כלשהי – מה שהטבע לא יוצר, האומנות יוצרת ובכך הם משלימים אחד את השני – מושלם.
  • המושלם -> יפה – בגלל שהמושלם משרת את העקרון הפילוסופי של המושלמות.

פרק ו'

הטרגדיה

  • הטרגדיה – יצוג אומנותי (חיקוי) של האופן בה הצופה ילמד איך להיות מאושר יותר.
  • אירסטו מתאר את הטרגדיה וממפה את רכיביה ומאפייניה:
  1. מימסיס
  2. מימסיס של פעולה
  3. מימסיס של פעולה נעלה (הטרגדיה היא הטוב ביותר ביצירה האנושית)
  4. שלמות ומידה (גבול)
  5. הלשון ("לשון מתובלת")
  6. נפשות פועלות (דמויות)
  7. רגשות: חמלה, פחד => קתרזיס (עדיין לא ברור מזה קתרזיס לחלוטין, אבל ברור לנו שזה התכלית של החיים האנושים => התכלית העליונה היא להיות מאושר. לכל אדם יש פוטנציאל להיות מאושר. לא צריך לטהר את הרגשות, הם עומדות בפני עצמם)

להבדיל מאריסטו, מציג את הדעה שהטרגדיה מראה את חוסר השליטה. תוכן הטרגדיות עוסקות בדברים שלא ניתן למנוע. – חלק גדול – בלתי נשלט (לדוג' מדאה שבסוף הטרגדיה אנחנו רוצים לרצוח את הילדים) ולכן מייצגות את הרע. מכאן שהטרגדיה גורמת לרגשות הרעים לצוץ ולא להיות מאושר. השפעה על התת-מודע אינה מוסרית (גם לפי פרויד), והטרגדיה מעוררת אצלינו רגשות לא מוסריים.

לאדם יסוד טבעי רע, ולכן הטרגדיה בהכרח תעורר רגשות רעים – אריסטו הוא תמים, אפלטון הוא פשיסט – עדיף לחוות את הטרגדיה ולעבוד על עצמך ע"י השכל כדי למנוע התמסרות מבחינה רגשית וחיקוי, צריך להתמודד עם הטרגדיה – שמלמדת אותנו גם על החיים. יואב טוען שאי אפשר לנצח לחלוטין את הרגשות, חייבים לעבוד על עצמך אבל אין פתרון – הרגש ישפיע עליך ולא תוכל להתמודד איתו לחלוטין.]

  1. אופי
  2. מחשבה – האופי והמחשבה מעצבים את הדמויות (הנפשות הפועלות)
  • ששת רכיבי הטרגדיה:
  1. מארג הסיפור, מיתוס – אופן ארגון הפעולה – – סינתזה של אירועים – החשוב ביותר, הטרגדיה היא מימסיס (ייצוג אומנותי) של הפעולות בין הדמויות ולא של הדמויות עצמם. בזמנו אז כנראה זה לא היה מובן מאליו (כמו היום) אנחנו יודעים זאת כי הוא מסביר בפוליטאה בהרחבה רבה: האושר והתכלית האנושית טמונים בפעולה ולא בדמות. אם אנחנו רוצים להיות מאושרים ראוי שנעשה דברים בשביל זה (גם אם זה לא צודק כי יש אנשים דכאוניים יותר, חולים יותר וכד' – זה המצב וראוי שנעסוק בפעולה ולא במי שאנחנו – האופי של האדם אינו סטטי, לכל אחד פוטנציאל להיות מאושר וראוי שיעשה מעשים כדי להיות מאושר)
  2. אופי – הנפשות הפועלות (הדמויות) – האתוס
  3. סגנון – לשון
  4. מחשבה –
  5. זימרה – מוסיקה (אז בכל טרגדיה הייתה זימרה)
  6. חיזיון –
  • עקרונות על ברכיבי הטרגדיה (ולמעשה בכלל בתפיסת אריסטו):

א.      תפיסת ההיררכיה – באה לידי ביטוי בכל דבר בתפיסת עולמו. (הגבר=> האישה=> העבד=> בעל החיים)

ב.      עקרון הנחיצות/עקרון ההכרחיות – כל הרכיבים עובדים אחד עם השני בצורה הרמונית. אי אפשר לוותר על אחד מהם. כל אחד הכרחי.

  • השלם בטרגדיה:

א.      הסבר מבני – דבר שיש לו ראשית אמצע וסוף. הראשית הוא מה שמבדיל את השלם מכל מה שנמצא לפניו והסוף מבדיל את השלם מכל מה שנמצא אחריו. האמצע הוא מה שמקשר בין כל הדברים. (הסבר מדהים ולא מובן מאליו).

–           הטרגדיה נעה בציר. לציר שני קצוות שיכולים להתחלף:

  1. פורענות (dustuchia)
  2. הצלחה (eutuchia)

הטרגדיה יכולה לנוע בשני הכוונים – או מההתחלה הרעה (פורענות) לסוף הטוב (הצלחה) או מההתחלה הטובה לסוף הרע. (40% מהטרגדיות הסתיימו בסוף טוב)

הדמויות נעות בין הפורענות להצלחה ולהפך במהלך הטרגדיה עפ"י המקרה (tuche), עפ"י הגורל והמזל ולא תמיד עפ"י הבחירה שלהם. [כך גם האדם: אינו שולט בחייו בשום צורה והפילוסופיה שזה מה שהיא טוענת חיה בסרט. ראוי שהאדם יכיר בזה שאין לו שליטה בחייו,כמעט דטרמיניזם מוחלט. הדרך לאושר היא הכרה בכך שזה העולם בו אנו חיים ואז תפיסת ההישג והכישלון הופכת אמיתית ונכונה. אחד המאבקים העיקריים בין השירה לפילוסופיה היא האם יש שליטה או אין שליטה בחיים]

–          באמצע הדברים נקשרים או בעקרון ההכרח (יש סתירה מהותית בין עקרון ההכרח לבין התנועה הגורלית בין הפורענות להצלחה) או בעקרון ההסתברות.

ב.      העדר המקריות בשלם – המקרי הוא מכוער, הדברים באמצע צריכים להיות קשורים באופן סיבתי או ע"י עקרון ההכרח, המזל הוא רק בקצוות.

ג.        גבול השלם – הגודל – קטן מדי או גדול מדי – אינו יכול להיות יפה. את הקטן לא ניתן לראות או לתפוס ואת הגדול מדי לא ניתן לראות את כולו כמכלול ולכן הוא אינו שלם ואינו שלם הוא מכוער. בכלליות אצל אריסטו הגדול יותר הוא יפה יותר (כלב יפה מעכבר)

ד.      עקרון האחדות בשלם (פרק ח') – ראוי שהאחדות תהיה בפעולת הדמויות, במיתוס, במארג הסיפור. יצירות שיוצרות את האחדות סביב הדמות הם לא טובות (יצירות אפיזודיות – לדוג' דון קיחוטה).

ה.      המכלול (עקרון הנחיצות/עקרון ההכרחיות) – בשלם הכל חייב להיות הכרחי, לא יתכן שיש חלק שניתן להוריד אותו והוא לא יפריע ליצירה.

  • השירה וההיסטוריה (פרק ט') ההיסטוריה מספרת את העבר ומתארת מקרים פרטיים, לעומתה השירה מספרת על העתיד ומספרת מה ראוי בכלליות – השירה והפילוסופיה הם זהים במקרים מסוימים – שניהם אומרים בכלליות מה ראוי.
  • · הקשר בין הדברים בטרגדיה (סוף פרק ט') – הקשר המקרי והמבנה האפיזודי (מה שלא עפ"י ההסתברות או ההכרח) הוא הכי גרוע => הקשר הסיבתי הוא טוב יותר => הקשר הראוי ביותר הוא שסדר האירועים יראה פסאודו-סיבתי – הדברים שלא נראו קשורים במבט ראשון, שכאילו היו במקרה, למעשה אחרי העמקה הם קשורים והכרחיים – כך ראוי גם בחיים.
  • · סתירה בין 2 פרקים (יג' ויד') – אדיפוס המלך – הטרגדיה הטובה, יפגניה וטאורוס – הטרגדיה הטובה (סתירה כי הרי אריסטו תופס את הדברים היררכית)
  • החיזיון (פרק יד') – המרכיב הכי פחות חשוב בטרגדיה מתוך השישה, אבל הוא עדיין הכרחי. ולכן לא טוב שהחיזיון יתפוס את רב המחזה.
  • האל מתוך המכונה (ה-deus ex machine) – היו משתמשים במכונה כדי להוריד את האלים לבמה – אריסטו טוען שלא ראוי להשתמש במכונה בתוכן המחזה.

תחנות בביקורת הספרות

סיכומים אקדמיים

מה ההבדל בין סימפתיה ואמפתיה?

האם זו "אמפתיה" או "סימפתיה" שאתם מביעים? בעוד שרוב האנשים נוטים להחליף ולבלבל במשמעות המילים, ההבדל במנגנון הרגשי שלהן חשוב. אמפתיה, היכולת להרגיש בפועל את

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: