שיטת הבחירות הנהוגה בישראל היא שיטה יחסית-רשימתית ארצית, ובה מתחלקים 120 מושבי הכנסת בין המפלגות על פי שיעור הקולות שקיבלו מתוך סך הקולות הכשרים, בתנאי שעברו את אחוז החסימה. מדובר בשיטה ייחודית, שיש לה יתרונות בולטים אך גם חסרונות משמעותיים שמשפיעים על אופי השלטון, תפקוד הכנסת, ויציבות המערכת הפוליטית.
יתרונות שיטת הבחירות בישראל
ייצוג דמוקרטי רחב
שיטת הבחירות בישראל מאפשרת ייצוג מדויק והוגן של מגוון הדעות והקבוצות בציבור הישראלי. כל קול כמעט מתורגם לייצוג פרלמנטרי, וכך ניתן ביטוי לפלורליזם הפוליטי, הדתי, האתני והחברתי במדינה. השיטה מבטיחה ייצוג למיעוטים פוליטיים, לעמדות שוליים ולמגזרים קטנים שייתכן ולא היו מצליחים להיבחר בשיטה אזורית.
מיעוט בזבוז קולות
רק הקולות שניתנים למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה (כיום 3.25%) אינם מתורגמים למושבים בכנסת. המשמעות היא שרוב הקולות שנמסרים בבחירות באים לידי ביטוי וממומשים, בשונה משיטות אחרות שבהן רק המועמד או המפלגה המובילים באזור מסוים זוכים בייצוג.
עידוד השתתפות ושמירה על כללי המשחק הדמוקרטי
השיטה מעודדת מעורבות פוליטית ומאפשרת לכל קבוצת אזרחים להקים מפלגה ולנסות להשפיע. האפשרות הזו מחזקת את הלגיטימציה של השיטה ומעודדת פעולה בתוך המסגרת החוקית והדמוקרטית – במקום מחוץ לה.
שיטה ארצית ולא אזורית
היות והבחירות נערכות במחוז אחד ארצי, המועמדים והמפלגות מתמקדים בנושאים כלל-ארציים ולא רק בצרכים מקומיים. כך נוצר עידוד לחשיבה רחבה ומערכתית על טובת המדינה כולה.
חסרונות שיטת הבחירות בישראל
ריבוי מפלגות ופיצול פרלמנטרי
שיטת הבחירות היחסית יוצרת ריבוי מפלגות בכנסת, מאחר שקל יחסית לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לפרלמנט. הדבר יוצר מערכת פוליטית מפולגת שבה קשה לייצר רוב יציב ולקבל החלטות ארוכות טווח.
ממשלות קואליציוניות בלתי יציבות
בשל ריבוי המפלגות, כמעט בלתי אפשרי להקים ממשלה של מפלגה אחת. נוצר צורך בהקמת קואליציות רבות-מפלגתיות, לעיתים בין מפלגות עם אידיאולוגיות סותרות. מצב זה גורם:
לחוסר יציבות שלטונית
לסחטנות פוליטית מצד מפלגות קטנות
לפשרות אידיאולוגיות שפוגעות ביכולת ליישם מדיניות עקבית וברורה
לעיוות רצון הבוחר, כאשר מפלגות שמייצגות ציבור קטן משיגות כוח פוליטי מעבר למשקלן האלקטורלי
היעדר ייצוג אזורי
היעדר חלוקה למחוזות בחירה יוצר פערים בין המרכז לפריפריה, מאחר ואין נציגים ייעודיים המטפלים בצרכים המקומיים של אזור מסוים. אזרחים בפריפריה מרגישים לעיתים כי בעיותיהם אינן מקבלות מענה ישיר בכנסת.
היעדר קשר ישיר בין בוחרים לנבחרים
הציבור בוחר ברשימה מפלגתית ולא באדם מסוים. המשמעות היא שהכוח נתון בידי מנגנוני המפלגה, ולא בידי הציבור הרחב. חברי הכנסת חבים את מינויים בעיקר לפעילי המפלגה ולא לציבור הכללי, מה שמחליש את הקשר הישיר, תחושת האחריות והמחויבות של הנבחרים כלפי האזרחים.
ראו גם: שיטות בחירות בעולם
חזרה אל: סיכומים לבגרות באזרחות
