סוג השיר: השיר שייך לשירת החול. זהו שיר תלונה על גורלו האישי של המשורר. השיר בני בצורה של דיאלוג, דו שיח בין המשורר לבין ידיד.
דברי המשורר: המשורר אומר כי לכאורה, שירתו הייתה צריכה לגרום לו אושר, אך שמחת היצירה נדחפת לאחור על ידי הדאגה והאנחה, שמשתלטות על נפשו. הוא סובל פיסית ונפשית. השמחה של האחרים מגבירה בו עוד יותר את כאבו ויגונו. (חייתו – נפשי, מני – ממני קטופה). המילה "קטופה" מעוררת את הקונוטאציה של פרח. כנראה, שהמשורר התכוון לומר, שנפשו דומה לפרח, שנקטף באיבו, כלומר בעודו צעיר, לפני זמנו.
תשובת הידיד: האם נאה לנער בן 16 כבר לקונן ולבכות על יום המוות? נער בן 16 צריך ללכת אחרי תענוגות החיים בלחי, שהיא שזופה, וצבעה אדמדם כצבע של חבצלת הספרדית (בניגוד לחבצלת אצלנו, שצבעה לבן) או בלחי פורחת כמו חבצלת שזופה כשמש.
דברי המשורר: (לפי תפיסת ימי הביניים הלב הוא מקום משכנם של ההגיון והחכמה, והנפש מרכז החושים, היצרים, התאוות). המשורר מסביר את סיבת יגונו במלחמה פנימית בתוכו בין ליבו, שהוא מרכז החכמה וההגיון, והוא השופט והדיין – מעין מפקח על האדם, והוא כולל את היסודות, הקוראים לסגפנות, להינזרות ולבדידות לבין הנפש, שמקומה, כנראה גם כן בלב. הנפש היא מרכז החושים, היצרים והרגשות, הקוראות לשמחת החיים, שאופיינית לגיל הנעורים, להנאות הארציות, לתענוגות. כל אלה מדוכאים אצלו. הנפש "כפופה" כלומר, נרמסת ומשועבדת על ידי הלב. הלב קבע, שהחכמה והמוסר יהיו תחום עיסוקו של המשורר. "נפשי החרוצה" – הנמרצת, או שגורלה נחרץ, דוכאה על ידי הלב, כלומר במאבק הפנימי בתוכו בין הלב לנפש ניצח הלס.
תשובת הידיד: אבל איזו תועלת גורם לך הבכי על הצרות? מוטב לקוות לעתיד טוב, כי לכל מכה יש תרופה.
תשובת המשורר: אין סיבה להמתין ולקוות. יום הצרות עוד גדול. תקופת הייסורים טרם הסתיימה. המשורר אומר כי אין תקווה לשיפור מצבו הנפשי והגופני. הייסורים עוד ילכו ויחמירו. יום המוות עוד לא הגיע אך הוא עומד לבוא, והוא ימות בגיל צעיר בטרם תבוא תרופה למחלתו. "אנוש נכאב", כלומר סובל מיסורי גוף. "נפש נגופה", כלומר דוויה, מהמילה מגיפה, הכוונה לייסורי הנפש.
אולי כוונת סיום השיר לומר כי אין תרופה, שתוכל לרפא אדם, הסובל מייסורי גוף ונפש כמותו. (יש כאן אזכור לאיוב מן המקרא).
בסיום השיר עובר המשורר מהתייחסות אישית אל עצמו כפרט סובל להתבוננות כללית – על האדם הסובל בכלל, הנמצא במצב של סבל ממחלה חשוכת מרפא. שלמה אבן גבירול היה גם משורר וגם פילוסוף. המבט האוניברסלי שלו קשור בצד הפילוסופי של אישיותו, ואילו המבט האישי המצומצם קשור בצד של המשורר שבאישיותו, הנותן ביטוי להתנסות אישית.
המבנה המיוחד הזה של השיר מתקשר גם לשני האופנים האפשריים של הסתכלות האדם על החיים: ההסתכלות האופטימית וההסתכלות הפסימית, כלומר: זו הרואה ורודות ותקווה וזו הרואה שחורות, מתוסכלת וחסרת תקווה.
דרך התיאור היא וידוי של המשורר ותוכחה של הידיד לסירוגין. המשורר מתוודה על מצבו הנפשי, על דאגתו הנובעת ממצבו הנפשי, דאגה המעכבת את שירתו, העצב שלל ממנו את השמחה. הידיד מוכיח את המשורר על תפיסה זו ומטיף לו מוסר באמצעות שאלות הפונות אל ההגיון.
האווירה: בשיר היא של עצב וייאוש ונשמעת נימת בכי וזעקת כאב המתחזקת והולכת עם השימוש במילה "נפש". יחד עם זאת קיימת נימת תוכחה הנשמעת מפי הידיד מה שמגביר את אווירת התסכול.
המשורר קרוע נפשית. הוא חש ברע אך אינו יכול לסייע לנפשו לצאת מיגונה.
אנלוגיה ניגודית: השיר מעמיד ניגודים:
א. בין הצהלה והשמחה של העולם החיצוני סביבו לבין ההרגשה הפנימית הקודרת של המשורר.
ב. בפנימיותו של המשורר: בין הנפש והלב. מיקום שניהם לפי תפיסה זו הוא בלב.
ג. בין עמדת הידיד הנוקט בגישה כללית ואובייקטיבית, שאין בה כל הזדהות עם כאבו החריף של המשורר, לבין העמדה הרגשית הפסימית חסרת התקווה של המשורר. אם כן, פסימיות מול אופטימיות.
תפארת הפתיחה: סימנה החיצוני קל לזיהוי- חריזה בין הדלת לסוגר של הבית הראשון. (פה), והיא מעלה את הרעיון המרכזי של השיר: תלונה על אי היכולת לממש עצמו כמשורר משום הכאב והעצבות.
צורה של דיאלוג כאמצעי לביטוי הרעיון המרכזי: יתכן שהמשורר משליך כאן על ידיד מבחוץ את אחד הצדדים שבתוכו – את צד ההגיון, ובעצם יש פה דיאלוג פנימי בתוכו בין שני צדדים: הנפש, הטוענת באופן רגשי, לעומת הלב, הנוקט גישה הגיונית, מועילה ואובייקטיבית.
איזכור (ארמז): לאיוב המקראי. גם איוב סבל ממחלת עור קשה. גם לאיוב וגם למשורר גורמת המחלה לסבל גופני ונפשי רב. גם איוב מתווכח עם ידידים. גם בדיאלוג אצל איוב אין בהשקפת העולם של הידיד כל הזדהות עם ייסוריו. בסוגר של הבית האחרון של השיר עובר
המשורר מסבלו האישי לסבל האנושות בכלל, כמו איוב, שעובר מכאבו האישי לדון בכאבו קיומי של האדם בכלל.
מוטיב: יש בשיר מוטיבים של ייסורים, שמתעצם בהדרגה. מבית לבית הולכים הייסורים ונעשים יותר קשים עד לסיום השיר, בו הייסורים קשים ביותר, והמשורר מחכה למוצא מהם על ידי המוות.
שיבוצים: דוגמאות – "חייתי", תהילים קמ"ג 3. "כחבצלת שזופה", ישעיהו ל"ה 1. "ערופה", דברים ל"ג 2. "צרי", ירמיהו מ"ו 11.