הרמב"ם לא ראה בעין יפה את הנטייה האנושית לרצות בהנאות ומותרות, ואפילו חשב שהיא מסוכנת עד כדי היות המקור לכל מחלות הנפש. אולי לא היה איתו מי יודע מה כיף במסיבות אבל אולי בכל זאת כדאי לתת את הדעת אל האזהרה שלו בעבורנו: על פי הרמב"ם התשוקה למותרות לעולם לא תוכל לבוא על סיפוקה ורק תוביל את האדם לרצות עוד ועוד. מילא לחיות עם רעב שלא ניתן לספק, אבל בסופו של דבר הרעב הזה יכריע אותנו, יעביר אותנו על דעתנו בכך שיגרום לנו לסכן ולפגוע בעצמנו בניסיון להגדיל כל הזמן את ההנאות והרכוש שלנו.
במורה נבוכים הרמב"ם כותב כך:
"מחלות הנפש (נובעות)… שהנפש תסכון אל דברים שאינם הכרחיים ותתרגל אליהם. לכן נוצרת בה סגולת ההשתוקקות אל מה שאינו הכרחי להמשך קיום הפרט ולא להמשך קיום המין. תשוקה זאת היא דבר שאין לו סוף. הדברים ההכרחיים כולם מוגבלים וסופיים. אבל השאיפה למותרות אינסופית. אם אתה משתוקק אל כלי כסף, הרי כלי זהב יפים יותר. אנשים אחרים רכשו כלי בדולח. שמא תרכוש גם כל מה שניתן למצוא מברקת ואודם? לכן כל בור מושחת-המחשבה יהיה לעולם בצער וביגון על שאינו מגיע לעשׂות את המותרות שעשׂה פלוני. לרוב הוא חושׂף את עצמו לסכנות גדולות, כגון הפלגה בים ושֵרוּת המלכים. מטרתו בזאת להשׂיג אותם מותרות בלתי-הכרחיים. וכאשר פוגעים בו פגעים בדרכיו אלה שהולך בהם, הוא מתלונן על גזרת האל, מגנה את הזמן ומתפלא על מיעוט הצדק שלו, איך לא עזר לו להשׂיג הון רב שיימצא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד וכמה שפחות מקושטות במיני זהב ואבנים (יקרות) כדי לעורר אותו למשגל יותר ממה שהוא מסוגל, כדי שיתענג; כאילו תכליתה של המציאות אינה אלא לענג את השפל הזה"
(הרמב"ם, מורה נבוכים ג', י"ב)
אז מה מציע הרמב"ם במקום? התשובה היא שילוב של פילוסופיה ואמונה בה' שבכדי להבין אותו אני מזמינים אתכם להתחיל מסע במורה נבוכים למורה נבוכים של הרמב"ם.
אולי יעניין אותך:
