שיתוף פעולה והתנגדות הם לא מצבים בינאריים, אלא סקאלה רחבה עם הרבה מאד אפשרויות באמצע, לכן קשה בד"כ להעריך את מידת ההתנגדות / שיתוף הפעולה. במלחמת העולם השנייה היו כיבושים מסוג מאד שונה – יש הבדל גדול בין ההתנהגות של הכובש הגרמני במערב (צרפת למשל) לבין התנהגותו במזרח (פולין או רוסיה).
שיתוף פעולה הוא מונח בעייתי מפני שיש לו קונוטציות מאד שונות. באנגלית יש הבחנה בין corporation שברור שהוא חיובי לבין collaboration שיכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי. הקונוטציה השלילית של המילה התפתחה בעיקר בעקבות מלחמת העולם השניה והוא נתפס כבגידה או כסיוע לכוח זר. ההגדרה של משתף הפעולה יכולה להיות מושפעת גם מתוצאותיה ויכולה להישאר עם האדם גם לאחר המלחמה. המודלים הראשונים של שיתוף פעולה כבגידה נמצאים בתנ"ך: חווה והנחש, רחב הזונה, דלילה, וכמובן הדוגמא הפרדיגמטית: יהודה איש קריות.
הופמן מגדיר שני סוגים של שיתוף פעולה בצרפת: כפוי ווולונטרי: בצרפת לאחר התבוסה הפרלמנט הכריז על פירוק של עצמו, ופטן חתם על הסכם שביתת הנשק, שבעצם כפה שיתוף פעולה על כל הצרפתים. רובם לא יכלו לצאת מהארץ או להתנגד כי הם היו צריכים לשמור על מקום העבודה שלהם. ז'אן מולאן – גיבור המחתרת הגדול ביותר, בעצם היה משתף פעולה מהסוג הראשון עד שלב מסויים, מכיוון שהוא שירת כפרפקט של משטר וישי תחת הכיבוש, עד שהוא התקומם כאשר סירב לחתום על הודאה שהחיילים האפריקאים ביצעו טבח שבפועל בוצע על ידי הגרמנים. סוג שני של שיתוף פעולה היה של אלה ששיתפו פעולה באופן נלהב עם הגרמנים, ואף רצו להרחיק לכת מעבר למה שהגרמנים ביקשו. חלקם היו אידיאולוגים נאצים, אך אחרים עשו זאת מסיבות אחרות. דוגמא קלאסית לכך היה פייר לאוול, רוה"מ שלא האמין באידיאלוגיה הנאצית, אלא האמין שבשיתוף הפעולה הוא מציל את צרפת. הדבר נבע מתוך תחושת גדלות מוגזמת, והוביל בסופו של דבר להוצאתו להורג לאחר תום המלחמה. שיתוף הפעולה שלו היה חף מכל אידיאלים ומאד ציני. מה היו המניעים של המדינה לשתף פעולה עם גרמניה? לנסות לשפר את מצבה לאחר המלחמה מתוך הנחה שגרמניה תנצח במלחמה ; שמירה על אוטונומיה וריבונות כלשהי ; תקווה להחזיר את השבויים ; הרצון לשמור על האימפריה ; ניסיון לשפר ולהקל את חיי היומיום של האזרחים: מבחינה כלכלית, ניסיון להקל על המעבר בין החלק הכבוש לוישי ועוד.
שיתוף פעולה מסוג נוסף היה אמונה בנאציזם והזדהות איתו. אנשים אלו זוהו לאחר מלחמת העולם השנייה כחבורה לא מוסרית בעליל, אנטישמים ושונאי זרים (בריטים), בריונים והרפתקנים. שיתוף הפעולה האידיאולוגי היה הרבה מעבר לאנשים שרצו להפיק רווח אישי מכך. אותם אנשים התנגדו גם לוישי, בטענה שוישי לא אימצה מספיק את האידיאולוגיה הנאצית. וישי ניסתה לחבק ולאחד את העם הצרפתי (ללא יהודים, קומוניסטים ובונים חופשיים) בעוד הנאצים הצרפתים רצו להרחיק רבים מהצרפתים. הם התאפיינו בחוסר במנהיגות מאוחדת ובפיצול רב לאירגונים קטנים. משטר וישי מעולם לא דיבר על השמדה של היהודים, בעוד שחלק מאותם אירגונים כן דיברו על כך בגלוי (קונסטנטיני, שסיים את חייו במוסד לחולי נפש).
סארטר כתב ספר שניסה להסביר לאנגלים מה עבר על צרפת במלחמה, ולמה אין להאשים אותה בשיתוף ובמורך לב. הפרק הזה מדבר על הכיבוש של פריז. הוא מסביר שהכיבוש לא היה כוחני או אלים: החיילים היו חביבים ואפילו קצת מסכנים, אך עם זאת הכיבוש היה יומיומי, והדרך היחידה להתמודד עימו היתה פשוט לחיות. הוא מתאר את העוצר, את השקט המפחיד שכל כך לא טבעי לפאריז התוססת. הידיעה שאתה יכול להיעצר בכל רגע. סארטר מגדיר את ממשלת וישי כממשלת רוחות שהורידה את פאריז מגדולתה, יש פה התחמקות מאחריות, מכיוון שזו היתה ממשלה חוקית. באפילוג של ספרו הוא מבקש מהבריטים לראות את צרפת באור חיובי יותר, בזכות ההקרבה של אנשי המחתרת, שידעו שמעשיהם יהיו לא יותר מסמל. הוא מודה שצרפת לא עשתה דבר שיוכיח את גדולתה בתקופת המלחמה, ומודה שהמחתרת היתה מיעוט קטן.
למרות זאת צריך לזכור שהחיים נמשכו בפריז. החיים האינטלקטואלים וחיי התרבות נמשכו בפריז. כמובן שהחיים צריכים להימשך, אך יש משהו צורם בהמשך קיומם של חיי הבידור, כאשר אנו יודעים מה קרה באותם שנים. היה מחקר שניסה לבדוק ספציפית את חיי הבידור וחיי הרוח בפריז במהלך המלחמה. לאחר המלחמה העמידו לדין חלק מאותם אנשי רוח כמו למשל ברזיליאק שהיה פשיסט והעריץ את הגרמנים, והוצא להורג לאחר המלחמה. במקרים של אנשים מסוגו זה היה ברור. אך אצל אחרים זה פחות ברור. אנשי רוח היו יכולים לעזוב ולא לחיות תחת כיבוש, אך הבעייתיות היא שהדבר היה עלול להיתפס כבריחה ונטישה של העם והמולדת. אמנים יהודים אכן עזבו בד"כ (מארק שאגאל). לעיתים השם הטוב של אנשי רוח / בידור כאלה ואחרים הושפעו משמועות ולאו דווקא ממה שקרה במציאות. פול קלודל היה מחזאי צרפתי חשוב. לאחר הכיבוש מה שידעו עליו זה שבשנת 1941 הוא כתב שיר הלל לפטן, ובשנת 44 כתב שיר הלל לדה גול. לכן כולם האשימו אותו באופורטוניזם. כאשר בודקים לעומק רואים שהוא אכן תמך בפטן ובשינוי של משטר וישי לעומת הרפובליקה השלישית לה הוא התנגד. אך לאחר מכן הוא התנגד לשיתוף הפעולה של המשטר. הוא התנגד לאנטישמיות, כתב מכתב תמיכה לרב הראשי של צרפת, ולא הסכים להציג את המחזה שלו מכיוון שאסרו עליו להשתמש במוזיקה של מלחין יהודי. כלומר אנו רואים אצלו ואצל רבים אחרים שקיבלו בהתחלה את משטר וישי בשמחה, אך בהדרגה כאשר הם הבינו את ההתנהגות הבעייתית של המשטר הם שינו את יחסם אליו, ואף התנגדו לו. דוגמא הפוכה היא של פיקאסו שהסיפור המפורסם עליו היה שכאשר אבץ שאל אותו: "האם יצרת את גארניקה?" הוא ענה לו: "לא, זה אתה!". ככל הנראה הוא לא אמר את הדבר מעולם. הסיבה שהוא הפך למין סמל של התנגדות היתה שהוא לא ברח למרות שהיה יכול לעשות זאת (אם כי הוא העיד שלא עשה זאת מטעמי נוחות). מעבר לכך היטלר עצמו התנגד אליו בחריפות. כמו כן פיקאסו תמך ברפובליקנים במלחמת האזרחים בצרפת. בפועל מתברר שפיקאסו אירח בביתו קצינים גרמנים ואף התיידד עם חלקם.
לאחר מלחמת העולם השנייה אנשי רוח רבים ניסו להציג את עצמם כמתנגדים למשטר. דוגמא לכך היא שחלקם הפסיקו לפרסם מאמרים כמחאה. אך גם כאלה שהמאמרים שלהם נדחו הציגו את עצמם כמתנגדים למרות שהם פשוט היו גרועים…. אחרים נאלצו להפוך למתנגדים פשוט כי תומכי הנאצים שנאו אותם ויצאו נגדם. הגרמנים הכריחו את המו"לים להנהיג צנזורה על ספרים של יהודים או שמתנגדים לנאציזם. חלקם שיתפו פעולה בהתלהבות, וחלקם התנגדו עד כדי כך שפשוט פרשו מהתחום. הגרמנים בזו לצרפתים אך גם קינאו בהם על עליונותם התרבותית (לכן היטלר רצה להרוס את פאריז).
התרבות בפריז בזמן המלחמה היתה נוצצת וראוותנית, בעוד שוישי היתה מאד פוריטנית ומוסרנית. אנשים אהבו ללכת לתיאטרון לגלריות הסיבה הפרוזאית ששם היה חימום…. רוב האמנים נמנעו מהצהרות פוליטיות. חלק מהסופרים הפסיקו לפרסם, אך לרוב לא בגלל סיבות פוליטיות.
חזרה אל: היסטוריה של מלחמת העולם השנייה
