רקע ומבנה המחזה-המחזה נכתב בתק' האינתיפדה , ב-,תקופת מלחמה ב-1990 תקופה שגבתה קורבנות מדי יום, ביניהם ילדים רבים. המחזה בנוי מארבעה חלקים-כמו בטרגדיה.זהו חזיון –סיוט ניאו סימבוליסטי, אשר כמו ממשיך בלדה של ברכט שנכתבה ב-1941 "מסע הילדים" המדבר על מסע המוות של פליטים יהודיים קטנים בשואה.
זהו גם פיתוח של "מוטיב מות הילד" המצוי בספרות האירופית המודרנית. לוין מתייחס למוטיב זה בשירה דרמטית,סרקסטית, אכזרית ואפלה העומדת בסימן שטניותה של שחיטת ילדים.(ביאליק כותב בשירו על השחיטה:"נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן"). זוהי יצירה אקזיסטנציאליסטית,פיוטית, שיש בה יאוש וסבל.
המוטיב החוזר ביצירות השונות- הילד הוא שרואה את המשיח . החסידות, למשל,סבורה שהילדים הם שיביאו את הגאולה.יש זיקה בין הילד הילד חולם- לבין המשיח.
בכל חלק-כמה אפיזודות שונות. סיום המחזה מעגלי- חזרה אל סצינת הפתיחה- מוות וחיים, הולדה ומוות.
העלילה פותחת באידיליה- (הורים מעל מיטת הילד הישן) שמיד נשברת, ונוצרת הוויה של מאבק .
שתי דמויות מרכזיות- האם והילד- והשאר דמויות משנה- שחלקן מופיעות בתחילת המחזה וחלקן בסופו.
עיצוב הדמויות-בדרך כלל הדמויות מעוצבות כמו בקומדיה או סאטירה- לכל דמות מאפיין דומיננטי שרישומו המיוחד בולט על הבמה.הדמויות אינן יוצרות הזדהות, אלא ניכור וריחוק.עיצוב הדמויות במחזה בנוי על אפקטים חזקים של מראה: בעיקר פרטי לבוש ואביזרים חריגים ולא מתואמים.
על קול- מיכניזם של דיבור החוזר על עצמו. ועל תנועה- צורות שונות של הנגדה והגזמה.
ניתוח המחזה "הילד חולם" לחלקיו השונים:
חלק ראשון: האב
סצינה א-הילד ישן ושנתו דומה למוות( רמז מטרים).הגבולות מטשטשים. הפה הפעור- חוזר מספר פעמים בטקסט.חלום ומוות מתמזגים. דברי האב על הילד בעצם מזכירים הספד. האם פסימית, ומבקשת משאלה" שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי טוב יותר כבר לא יהיה. שנהפוך שלושתינו לטבע דומם: הורים מסתכלים על ילד חולם".- אופטימיות ופסימיות גם יחד.
סצינה ב'-המוות חודר לחיים ומפר את השלווה. הסצינה עם הכנר-רצח הכנר הוא רצח האמנות.הכנר נרצח על מזבח האמנות. יש במותו הירואיות עם ביזוי והשפלה . יש בו משהו פאתטי, בעיקר המונולוג האחרון שלו בו הוא מספיד את עצמו.האבסורד בעולם- אין בפני מי למחות:"בפני מי תמחה על מותך?זו שאלת השאלות: בפני מי תמחה?!"
סצינה ג'-הופעת המפקד והאישה שנולדה לאהבה (כינוי אירוני..) היא אספנית של חוויות ראשונות והפתעות. מתרגשת ומגורה מינית מהגוסס הראשון שלה, מהגוויה הראשונה שלה,פרפור ראשון.אשה שתלטנית, "פאם פאטל".יש בה כוח, היא נהנית הנאות פרברטיות (סטיה)מפרפורי גסיסה, נהנית להזדעזע. מולה עומד סאדיסט, רוצח בדם קר את הכנר- הוא משלים את המלאכה.
סצינה ד'-הילד ישן- אידיליה קטנה שבתוך תמונת הבלהה. הילד ישן – כך מתעצבת אישיותו וגופו גדל. החלום-"בועת חלומותיו" מגוננת עליו מפני המציאות הפולשנית. מוטיב חוזר בסצינה- "נהפוך את העולם להמשכו של החלום"- זהו מפתח להבנת המחזה- המציאות מנוגדת לחלום- או המציאות היא מעל כל דמיון וחלום..
סצינה ה'-הווית הקרקס כהוויה מרגיעה.פנטסיה , עולם של יופי. אי של שפיות. הליצנים מראים את הטוב שבאדם, החיוך, ההומור.(בהווית הקרקס גם אכזריות, פחד, אילוף..) המפקד מבקש מחייליו להסוות את רוביהם ולהתחפש. אווירת קונדס ועליצות- קרקס, עולם שמח, צבעוני, עולם של הרפתקאות, קסמים. הילד- כמו נסיך קטן. המונולוג של הילד- חייו מאושרים.רוויי הרפתקאות. רק החלומות מפחידים-"סבך החלומות".ישנה אשליית אושר- ראיית החיים כטובים וראויים. "אבא, אמא, תודה על הלידה".-אשליית אושר שתתנפץ מיד.
סצינה ו'-"חלומות הבלהה –אולי הם שסיפרו לנו את האמת!" צדקו החלומות- הכל היה בחלומות. ויש חלום אחד ממנו לא מתעוררים- המוות.שני צידיה של האישה- האם המפלצתית, המינית והמסרסת והאם המגוננת והאוהבת.
האשה שנולדה לאהבה מחזרת אחרי האב, משפילה, (המנון המציצה )מתעללת והורגת.רצח האב הוא רצח המשפחתיות והאבהות.ישנו מאבק בין המינים בו משפילים והורגים. רצח האב(האדיפלי, בחלומו של הילד מעין משאלה מודחקת. החיים של האב בידיו).האשה שנולדה לאהבה אוהבת ילדים משום שהם יהיו בעתיד גברים עליהם יהיה ניתן לשלוט ולהפיק מהם הנאות. ילד בעתיד- גבר עם שק אשכים שמבקש להתפוצץ. מורה על ההתפכחות המרה מאשליית הילדות, על תחילת ההתבגרות , הילד נזרק בעל כורחו לחיים שהם גיהנום. השיר של הילד- "הנה באים ימי הקיץ המתוק…היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?" הקיץ הוא מטאפורה לחיים וישנו מאמץ לשמר את התום והאופטימיות, לעומת ההרג והזוועות המתחוללות מול עיניו.המוסיקה מתקשרת עם הנורמלי, האופטימי, מימוש הטוב באדם.
סצינה ז'-הילדות טעם אבוד של משהו יקר, משהו כמוס בתוכנו. העולם אכזר,עולם של מוות,"איזה עולם זה, שיש בו זמן למות, אבל לבכות זו התפנקות? " (האם). הילדות נתפסת כתקופת שמש וצהלה, ימי הקיץ המתוקים והמאושרים אליהם עורגים ומתגעגעים כל החיים.
סצינה ח'-אשכבה.אובדן הראשוניות, הבתוליות, התמימות. " ונצבט הלב. ועצוב.כמו בראשית הסתיו.לא ישוב עוד טעמו הראשון של העינב.שלום,נעורים: הקיץ תם".
סיכום הרעיונות הכלליים בחלק הראשון:
-חלום ומוות- מטשטשים הגבולות.
-המוות כתופעה מעוררת-השתאות, ראשוניות, חרדה(המת הראשון בחיי), סתמיות-(כמו עכבר מת)
-פירוק ואובדן המשפחה- יחסי גברים ונשים יש גם אהבה ותמיכה, אך יש גם סאדיזם ומאזוכיזם.חיסול האב- משאלה אדיפלית על חיסולו של המתחרה על אהבת האם.
-רצח בדם קר-רצח הכנר סמל לרח\צח האמנות רצח האב- סמל לרצח האבהות (אין בהמשך המחזה עוד הורים וילדים) הסאדיזם כסוג של הנאה , וגירוי מיניים. ההשפלה- מרכיב יסודי ביחסי בני אדם.ברגע של אמת- נשברת האהבה הגדולה.
-האבסורד בקיום שלנו- אין בפני מי למחות. אין כח עליון המארגן ומסדר את העולם. המרגיע . יש תחושה של אין מוצא, של בשביל מה? אין רגע קטן של חסד. אין אור, אין חמלה. יש פסימיזם. האדם לבד במלחמת הקיום שלו. אין ניצוצות של אנושיות.
-ההתבגרות-הנושא של המחזה .המפגש עם המציאות.המפגש עם השקר, עם היצריות, עם האגואיזם ועם מורכבות העולם. התנפצות החלום. ניפוץ התום. חדירת המוות אל חלום הילד.
חלק שני- האם
סצינה א'-תמונת הספינה. אניית מעפילים. פליטים. בזכרון הקולקטיבי של כולנו סמל לאנשים אומללים ונרדפים הבורחים המווית מלחמה וזועה.בני בלי בית, מבקשים לגנוב גבולות. מות ילדים- אקטואליה. הורים קוברים את ילדיהם. ההפרשות-סדיזם הולך עם הפרשות. על הספינה אלו שזכו לעלו, ועל המזח האומללים שלא זכו. רב החובל-בתפקיד האלוהים האנושי.המקנא בחיים- הקנאה בילד שיחה ואנחנו נמות..הכעס בהיותו הורה לא ממומש.הקנאה בילד- "אני פה הילד".הפגיעות בפה הפעור(מוטיב מחלק ראשון) "אלוהים, הן משתינות לאותה אדמה שבה אני שוכב בפה פעור ומתפורר!"-יסודות קומיים בתמונה אך גם הסיוט של כולנו. כולנו נמות.
סצינה ב'-רב החובל והאם- האינטרס האגואיסטי- "למה שאעשה חסד, אמרי, תני לי נימוק!"רב החובל כבעל כח על שאר בני אדם אומללים הזקוקים לחסדו. מסרב להיות אמפתי עם סבל האם. מבקש לנקום על מות ילדתו. "היא הזדווגה עם בעלה ושתתה יין כשמתה ילדתי!"יש לו חשבון לא הגיוני איתה.\ .אף אחד לא יכול לחוש באמת את כאב הזולת. המסקנה הכואבת בסוף התמונה- "זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל."
סצינה ג'-המאבק בין הנשיות לאמהות.אחריותה של האם להציל את הילד. אינה מוכנה למחיר שנתבע ממנה. אינה יכולה להיפרד מאהבתה לבעלה.מוותרת על ההליכה אל המיניות על מנת להציל את הילד."כאן, על שמלתי, כתם דם שעדיין לא יבש." רב החובל בגישתו האינטרסנטית מתאר לך את הווית העולם האכזרי המצוי במלחמה:"שכבי איתי ואקח את הילד. יש עיסקות מתועבות יותר."מתייחס לאישה כאל חיפץ- "נפשוט את השמלה."
סצינה ד'- הצורך לגונן על הילד, הסוד- הנדר- לעולם לא ניפרד.הילד רוצה לחיות. אחריותה של האם –להציל. השיר של הילד"הנה באים ימי הקיץ המתוק" אין בו תמימות, יש בו מחזור, "מרגישים שכבר עשית את ההצגה הזאת?" האיש פעור הפה- הפוגה קומית-סוף סוף נרגע- גם הילד ימות. "ויחד: ככה. כולנו:ככה. ככה ככה."
סצינה ה'-אהבת האב מול אהבת הילד. האמת המרה:"אהבתי את אביך יותר משאהבתי אותך. .הוא היה בחירה של אהבה, אך מי בחר בך?" הכעס על הילד. בזכןת הילד היא מקבלת לגיטימציה לשכוח את האב. להמשיך את חייה, לממש את נשיותה. במאבק בין הנשיות לאמרות- בתמונה הזו הנשיות מנצחת.בוגדת גם בבן וגם באב. הולכת אל הגבר המיני.
סצינה ו,'-תלישת הבן מזרועות אמו-עניינים זוועתיים זוכים לייצוג פטישיסטי, מפואר, צבעוני.הילד עטוף בזרועות הנוסעת המנחמת השרה לו שיר ערש. האם הופכת לאשה המפתה. הנוסעת המנחמת לוקחת את התפקיד האמהי. מלטפת את ראשו. "ששש, ילד. אמך שקועה כעת במלאכה המפרכת של הצלת חייך.יבוא יום ותבין."הילד נרדם. בורח אל המנוחה או אל הלא מודע. הילד הפגיע, התמים, חסר האונים.הילד מבין כי "הכל הופיע כבר בחלומות.נלקחים שדי אמי. מופנה לי עורף האשה הראשונה בחיי..הכל היה בחלומות." התסביך האדיפלי. ( גם יוקסטה אומרת לאדיפוס, כשמתחוורת לו האמת הנוראית:"רבים כבר שכבו עם אמותיהם בחלום.")חלק מתהליך ההיפרדות שלו ההכרחי להתבגרותו. בפעם הראשונה הוא לא עם האם. מפוכח. היא אינה שם בשבילו להגן עליו.
סצינה ז'- אשכבה-הילד מעורסל בזרועות האשה המנחמת ונרדם לצלילי קולה של אמו עם רב החובל. קסם השינה- כמו המוות .החלום כמגן. כבועה מפני הזוועות.הילדים נולדו לשבור לנו את הלב.הם תובעים מאיתנו להגן, לגדל, אך לוקחים לנו את החיים."נולדתם לפרוט על מיתרינו הכי כמוסים,נולדתם שלא נוכל לעמוד בפניכם,נולדתם פשוט לשבור לנו את הלב."
סיכום הרעיונות הכלליים בחלק השני:
-האשה מפוצלת- לאם הגדולה, חוה, אם כל חי, המולידה, המגוננת, ולאשה שנולדה לאהבה-הסקסית, המפתה,המסרסת, הרוצחת, חסרת הערכים.
האם הגדולה לפי יונג- מאחורי כל אם אישית וחולפת עומדת הדמות המאגית של האם הגדולה שהיא אחד הארכיטיפים היסודיים של הנפש הקולקטיבית. האם הגדולה מעניקה חום- אך גם הסיבה לסופיות חייו של הילד. הילד , כמו האדם הקדמון, קולט את העולם בדרך מיתולוגית. הוא אינו יכול להתנתק מדמות האם. יש לו קיום כל עוד היא קיימת ומגינה עליו. היות ואינה משחררת אותו- הוא אינו מתבגר, ולכן הוא מת.הפחד שך הילד להתבגר (תסמונת פיטר פן) נובע מהפחד לחיות בעולם עוין ואכזר.
-ישנה כמיהה פאתטית לאושר אבוד, לשלמות שנפגמה, ליחסי אנוש חמים וקרובים.
-כל הדמויות והייצוגים הם ויזואליים:אפשר למנות את כל הפעמים שבהם גבריו של חנוך לוין מתאווים לנעל, לרגל, לשמלה.
חלק שלישי- הילד- ההגירה מארץ הילדות לארץ הבגרות.
סצינה א'-תמונת עולם כאוטית, של מלחמה. אנשים נרדפים, רעבים . נלחמים על חייהם.ההגירה מסתיימת. אין הגירה טבעית, הדרגתית. לא זזים בלי הכרח. מגיעים ליבשה, שהיא אי צחיח. הספינה מגיעה עם שחר לאי. עתה היא נדמית לאניית רפאים. אניית מוות. ישנה שרשרת השפלות האופיינית למחזות של חנוך לוין. אותו רב חובל שהשפיל את האם והילד יהיה נתון כעת לחסדיו של פקיד ההגירה באי. שרשרת ההשפלות אינה מביאה עמה חמלה.
סצינה ב'-ההשפלה בארץ הלא מוכרת. הספינה מגיעה למקום בו אין לה אחיזה.אנשיה נתונים לחסדי הפקיד שיבוא בשמונה ורבע.."לו נשאלתי הבוקר איך נראית תקוות האדם, אומר:פקיד בשמונה ורבע!"חנוך לוין מוריד את הדיון הגבוה בחיי אדם, בתקווה, ביאוש- מרמתו הגבוהה אל המציאות היומיומית, האפורה, השרירותית והאטומה הביוקרטיה המודרני (כמו אצל קפקא) הכוח הניתן לאנשים הקטנים והנמוכים במנגנון.
סצינה ג'- תמונה ארספואטית. הנער הפיסח , הפגום, שהוא גם משורר המתעד את סבלם של אחרים.ישנה אמירה לגבי האמנות כמציצנית וכניזונה מסבל הזולת. המשורר הפיסח אינו מביט בעיני היורדים כדי לא לחוות אמפתיה, אלא רק בערפם."אני אהיה משורר העורף האנושי.המדרון הצר, בו מדלדל השיער לפלומה קלושה, עד שחדל, ומתחיל העור המחורץ, המזיע מתחת לצוארון המזוהם- שם האמת על האדם."הנער הפיסח הוא בבואה של המחזאי.הוא בוכה על בני האדם באמפתיה מזויפת. כאשר ישנם רגשות- ישנה מחויבות, ואם לא רואים את הפנים אפשר להתגבר על התחינה לחיים ועל הסבל האנושי.
סצינה ד'-פקיד ההגירה האכזרי, המלא בשררה, בדיוק כמו רב החובל בזמנו. כמו אלוהים. יחליט על גורלות האנשים. " אלוהים, שיהיה כבר יום אחד בלי ידיים מושטות." הצורך האדיר של האנשים לחיות נתקל באדישות, בקור רגשי. השררה מעניקה לאדם כח.
סצינה ה'- רב החובל מגלה חמלה. אנושיות. הסיבה- ראה את פני האנשים. בניגוד למשורר, הנער הפיסח, שבכוונה מביט בעורף, רב החובל מביט בפנים. האנונימיות נמחקת. "לא, לא אקח אתכם בחזרה, ראיתי את פניכם. חבל. בני אדם."
סצינה ו'-האומללות האנושית אינה אחידה. תמיד ישנם אומללים יותר מהאומללים ביותר..אנשי האי ביניהם גבר מגחך חסר שיניים ועמו ילדיו הרעבים. הפחד למות הוא הגורם החזק ביותר בחיינו. כאשר יש קשר רגשי ישנה מחויבות. הנוסעים מנסים לזעוק בתקווה "פנים!,פנים!בני אדם עזרו לנו לעלות על החוף!" אין סולידריות אנושית, למרות שזהו זמן מלחמה. כל איש נלחם על חייו. אדם לאדם זאב.אחד הילדים משליך אבן לעבר הספינה ופוגע בפני הנוסע המאמין. גם האמונה כבר לא מצליחה לשרוד בעולם הכאוטי .
סצינה ז'-מושל האי ופמלייתו.המשורר מתווך בינם לבין המושל.האם והמושל עם ספינת הפליטים. לילד מוכנים לתת לעלות על החוף (יש צלמים, יחסי ציבור) . תמונה של צביעות הפוליטיקאים, המזייפים רגשות על מנת לזכות בפופולריות. הדמעה מצטלמת יפה, כאשר מתחת אין שום רגש, ובטח שלא רגישות לסבלו של הילד. מנצל באופן ציני את סבל הזולת לצרכי תעמולה.מסכים לקחת את הילד אך לא את אמו.
סצינה ח'-נסיון ההיפרדות מהאם שלא צלח.הילד מגיע לארץ אחרת, ולהורים אחרים (המושל ואשתו) אך אינו מסוגל לבצע את ההגירה, למרות שניתנה לו ההזדמנות. הוא אינו מסוגל להיפרד מאמו.הוא אינו מסוגל לשכוח את סודם ונדרם ש"לעולם ובכל תנאי לא ניפרד.".האם מנסה ביאושה לשכנעה שהישארות עימה פירושה מוות- אך לשווא.מנסה להדוף אותו באופן פיסי, אך הוא מסרב להתנתק ממנה ולשכוח את שהבטיחה.היא שולחת אותו לחיות, והוא בוחר במוות, עימה. שאלה גדולה הנשאלת: מה לשכוח בחיים? ומה לזכור? חוסר העקביות של האם מבלבל אותו, שכן זה פעם כך ופעם כך. אם לא היינו מחוברים זה לזה כמו הילד לאמו אולי היינו נצחיים, אך אנו בני תמותה..
הילד מעדיף לא להתבגר (פיטר פן) מעדיף להשאר ילד נצחי שאינו מתנתק מהתלות באם.
סצינה ט'-הילד מורד בכח מהספינה אל הארץ החדשה, אל הסיכוי לחיות. הוא מתפתל, בועט, נושך, ועולה בחזרה אל האם בספינה.האם נוטלת את הילד בזרועותיה, מתוך פיוס והשלמה."אבל ראו כמה יפה טעותו של בני. היא תוביל למותו, הטעות..זה ילדי. הוא הולך למות איתי."
סצינה י'- אשכבה
חלק ארספואטי נוסף. הנער הפיסח קורע את מחברת שיריו לנוכח המראות. משליך את הקרעים למים. הבטלן מוכיח אותו שכל הכתיבה וכל האקט של קריעת השירים במחוות יאוש, הינם זיוף. כדי לעשות רושם.(כמו המושל והצלמים) עושה הכל בפומבי. יש בו פוזה של משורר. יש כאן ביקורת אירונית של המחזאי על עצמו. והמסקנה-"עוד תלמד להתייאש יותר בשקט, יותר צנוע, בדממה. כהלכה."
סיכום רעיונות כלליים בחלק השלישי :
- תסמונת פיטר פן- חוסר בגרות ודחף לשוב אל הילדות. עצירת הגדילה וההתפתחות בגיל צעיר. פחד להתבגר ולהיות חלק מאותו עולם אכזר ועוין. חוסר רצון לגדול וליצור קשר עם כל מה שמדיף ריח התבגרות. פיטר פן מסמל את הנעורים, את החדווה ואת תהילת נעורי הנצח. פיטר פן מעורר את הילד בתוכנו. בילד חולם- הילד מסתבך בסבך החלומות, בסבך הקונפליקטים בתוכו. נע בין עליצות לעצב, בין אופטימיות לפסימיות, בין גבריות לנשיות, נמשך לבגרות ומפחד ממנה.
- במחזהו של גון בארי- פיטר פן, פיטר נמשך אל צבא הילדים האבודים (ובמחזה הילד חולם- אל הנשמות המצפות למשיח). פיטר פן בורח מהמציאות ומסרב לקבל אחריות. ישנם סימפטומים של ילדי פיטר פן:
- אינם מסוגלים ליצור קשר של ממש, להתחייב, לקחת אחריות.
- סובלים מחרד ה וממתח.
- רגישים במיוחד.
- מנסים להחליף את מקומו של אב לא מוצלח (בילד חולם- אב מת)
- אם האב חי- בד"כ אינו מורגש, ולעיתים אינו מוזכר.
- אם האב קיים הוא ילדותי וחסר אונים.בילד חולם מות האב מונע מהילד מאבק על אמו.
- אגוצנטריים ועסוקים מאוד בעצמם.
- חלקם בודדים.
- חלקם מסוגלים לעשות מעשים רברבניים, פרועים.
- הם יוצאים למסע נצחי כדי למצוא שלוות נפש.
- הם נמלטים מהמציאות לעבר הפנטזיה ומעמידים פנים שהם חיים במצב נצחי של שמחת נעורים.(במחזה הילד כביכול זכה לנצח על ידיד המוות אך אין בו שמחה ויש רצון לחזור לעולם החיים.(תחיית המתים)
- פיטר פן עצבני, חרד, מתוך פחד נטישה ובגידות .פיטר אינו מצליח לשחק את תפקיד האב עם וונדי (במחזה –עם אמו). הוא אינפנטילי, קשור לאמו,ולא יכול לפתח קשר יציב עם נערה.
- חסר בטחון ונסוג נסיגה ילדותית "מתחת לסינורה של אמו."במחזה- כל המחזה עומד בסימן מתן חסות והגנה של האם ואי רצון של הילד להיפרד ולגדול. דבר נוסף, במחזה משחקת את הילד- שחקנית. כך שגם מיניותו לא ברורה.
- הבריחה אל הפנטזיה- במחזה-החלום- היא דרך להתמודד עם חוסר הבטחון והבלבול של פיטר פן. פיטר מתרברב ומשבח את עצמו ובעיקר אהובים עליו סיפוריה של וונדי עליו ועל הרפתקאותיו.
- הוא זקוק לאהבה (בעיקר דמויות אמהיות)שכן רק כשאוהבים אותו מפעמת בליבו התקווה, וכשדוחים אותו- הוא מתייאש.במצב של ייאוש המוות נראה בעיניו כהבטחה יחידה להתרגשות האחת שעוד נותרה לו.
- הקטנות- יונג מצביע על כך שהילד חש עצמו מצד אחד"כקטן מכל קטן" ומצד שני כ"גדול מכל גדול". פרדוכס זה הוא המהות של הגיבור, והא עובר כחוט השני בכל מיתוס של ילד נצחי. אחת הדרכים להתמודד עם האתגרים הגדולים שבהם יציג את יכולתו, היא השימוש בדימיון. שם יכול להציג את יכולתו ודרך יצורים נחותים וקטנים(גמדים, אצבעונים)הוא מוכיח את יכולתם למרות מימדיהם הקטנים.
- הרצון לחזור חזרה אל רחם האם הוא חלק מהרצון לברוח אל הוויה קודמת, בה הוא חש מוגן. במצבים בהם עליו לפעול כדי להציל- הם מצבים בהם הכח הסמכותי מתרופף (האב נרצח) והילד נבחר לגאול ולהציל. (אדיפוס)
- ביצירות רבות דמויות שמייצגות את "פיטר פן" נאבקות מול תביעות של העולם, בעיקר בעולם המודרני הסבוך. בעוד פרויד חשף את הלא מודע,יונג האיר את הלא מודע הקולקטיבי, על תבניות היסוד שלו, שהוא קרא להן-"ארכיטיפים".
עלילה של "סיפור מסע"- של התבגרות
העלילה המרכזית בילד חולם היא עלילה של מסע, בו מתרחשת התבגרותו של ילד.זהו מסע של חיפוש שלא מסתיים בהתבגרותו של הילד אלא באובדן. הילד, לעיתים ילד רגיש, יוצא דופן, שנסיונו להשתלב בעולם המבוגרים לא הצליח והוא נתון בתוך הלבירינט (מבוך)הפנימי שלו, נרדף על ידי מפלצות ופחדים .המאבק הזה אינו מוליד התבגרות, צמיחה, והתפתחות- אלא נסיגה וקיבעון.המוות בסוף הינו מוות פיסי, וגם מוות של היכולת ליצור.כלומר, המסע משתבש, משתבש שלב החניכה, והגיבורים אינם יוצאים מה"יער",אליו נכנסו בתחילת המסע, כאשר הם בוגרים ומוכנים למלא את תפקידם המוטל עליהם בחברת המבוגרים. כל הגיבורים ה"פיטר פנים" נשארים באיזשהו שלב ביניים, בשלב של "בין לבין", שמתוכו אינם מסוגלים להיחלץ, למרות נסיונותיהם החוזרים ונשנים לברוא מחדש את גן העדן האבוד שלהם (ארץ הילדים האבודים) במחזה- ימי התום של הווית הקיץ.הם אינם מסוגלים לפרוש כנפיים ולעוף.במקום זאת- הם קיבלו את החירות "לא להיות" כלומר, לא לחיות. זהו ,אם כן, מאבק טרגי שכן נועד מראש לכישלון.אין הוא מביא לפריצה חדשה ונועזת, לדבקות בחיים, אלא מסתיים במפח נפש, ברגרסיה(נסיגה) ובאסקפיזם-( נטיה לברוח מהמציאות, האחריות, משגרת החיים.) אם לא אל עולם הדמיון, אז אל ארץ שום מקום, או הישר לזרועותיו הפתוחות של המוות..
חלק רביעי- המשיח
סצינה א'-לוין קורא לחלק האחרון המשיח ושם אותו לבדיקה אירונית. מעין התרסה לסיסמת חבד-"היכונו לביאת המשיח"! ובכלל מתריס כלפי המיתוס המשיחי והפיכת בני אדם לאלים.(הרבי מלובביץ, הלה הוא מלך המשיח, הוא קודם כל בן אדם, בשר ודם..) הילדים שוכבים בערימה עם שרידי בגדיהם, לפנות ערב בשדה, ומחכים.מטים אוזן לקול הגאולה המיועד מלמעלה. הילדים פצועים. זוהי קינה של הילדים על עצמם. תמונת המצב- "ילדים הרוגים מצטרפים מדי יום." הילדים המתים אינם מסה חסרת זהות.כל ילד שונה.ילד מת חוזה, ילד מת רגיש, ילד מת וכחן, ילד מת גס רוח, ילד מת צופה. האירוניה היא שהילדים המתים מונעים מתקוות הילד המת האחרון שאמור למלא את המכסה- ואחריו- תחיית המתים. הגאולה."ראיתי מלאך, הוא שט בשמש..ולחש לי: נוחו עוד זמן מועט, עד מלאת מכסת חבריכם ואחיכם העתידים למות כמותכם…הסאה כמעט גדושה והשעה מתקרבת. עוד ילד אחד, ותושלם המכסה."
סצינה ב'-
חנוך לוין מפרק מוסכמה שנאמרת בתפילת האשכבה- "נוח על משכבך בשלום". הילדים אינם נחים בשלום. הם העתק של מה שהיו בחיים. כל אחד לפי אופיו. יש קנאה, ורוגז, המסר הוא שכולם רוצים לחיות, גם המתים..גם בעולם המתים ישנה קנאה במת האחרון שיגיע, ששהותו בעולם המתים קצרה כל כך, "ושוב קם, כמו מתנומת צהרים קצרה שאחריה עוד משתרעים כל החיים לפניו!"
סצינה ג'-מוטיב העקידה. האם מביאה במו ידיה את בנה המת. קינת האם אינה על אובדנו של בנה אלא על אובדנה שלה . שוב לא אקח אותו לעולם, שוב לא אריח אותו, לא אמשש אותו, לא יהיה לי עוד הילד שלי. תמונה מאוד ישראלית- מדינה במלחמה מתמדת, והורים עוקדים את בניהם על מזבח המולדת.
נוצר קונפליקט: האם משתהה, רוצה להאריך את רגעי הפרידה,הילדים המתים קצרי רוח- רוצים את המת! האם מדברת אל בנה כעל אהובה.."עוד שניה אחת..רק אני והוא..והוא ואני..דבוקים."הילד מתחנן בפניה שלא תניח אותו מידיה האם נעשית קצרת רוח-"למה? חייך נגמרו."הילד מבקש:"אבל חכי, אמא,לא בקלות כזו."הילד מצוי בנאיביות – " היא בזרועותיך אני מלא תקווה"והיא – "שמעתם את הפתי הקטן? הוא עדיין תולה בי תקווה."היא מבקשת אותו לוותר, לשכב עם הילדים המתים, להיפרד ממנה, אך הוא בתובענות עוד דורש את ההבטחה שנתנה לו. הבטחה של חיים. הוא סומך עליה- והיא בוגדת בו ומניחה אותו בערימה.מאבק הכוחות בין האם לבן נמשך עד שהיא נחלצת ממנו:"רע לב, אתה כבד לי, ומוסיף ומכביד."הילד עונה:"לא ארפה ממך, כמו ענק לצווארך יהיה גופי המרקיב תלוי עליך, קישוט לשארית חייך."
המונולוג של האם מקביל למונולוג הפרידה שלה מבעלה. לוין שובר כאן את מיתוס העקידה וההקרבה:"גש, סוף סוף אני אנוח" היא אומרת לו.הילד מסרב להאמין שהאם עוזבת אותו. האם צוחקת וממשיכה כאילו מדברת שיחת חולין עם שכנה:"כל כך עקשנים הקטנים האלו, לא יוותרו לך על כלום. כמה עקשנים הם הנוכלים הקטנים שלנו."כך היא כורעת ארצה ללא מילים ונפרדת.
סצינה ד'- שבירת מיתוס המשיח.
המשיח מוצג בתמונה כרוכל נודד, חסר בית, כמו היהודי הנצחי, חסר המנוח, הנרדף.הנמלט מחורבן לחורבן. הוא מגיע עם שתי מזוודות מלאות שעונים. הילדים מאיצים בו להביא להם גאולה. המשיח מחביא את השעונים מתחת לגופות הילדים. המשיח לא ממהר. זהו יסוד ביהדות- הצפיה הממושכת למשיח.הילדים מתווכחים איתו, נוזפים בו :"אתה מתלוצץ כל כך הרבה מפני שאתה חי, לך טוב, לא התענית בקבר ימים כה רבים וחיכית לתחיה."
ילד מת רגיש שואל:"מה נעשה עם שעונים שוויצריים בקבר?"
המשיח המופיע כאן שובר את דמות המשיח, שכן הוא עלוב, מגוחך, מועל בתפקידו, רמאי.
סצינה ה'- ו'- הופעת החיילים, המפקד האשה שנולדה לאהבה. המשיח מעמיד פני מת. סצינה השוברת את התקווה, במקביל לסצינה בפתיחה כאשר מופיעים החיילים לשלווה המשפחתית. המשיח נלחם על חייו, רועד מפחד כאשר מגלים אותו מתחת לערימת הילדים.המשיח נוגע בפני אחד הילדים, מוחה את הדם מעל פניו, מסדר את שערותיו, מלטף אותו. הילדים צוהלים, הם בטוחים שהגיעה שעתם."הוא מתחיל התחייה ברחמים"."אבי, אבי, בנגיעת רחמיך אתעורר!"המשיח הוא משיח שקר, המשיח המאכזב.
הוא מנסה לזכות בחייו על ידי שוחד של שעונים לחיילים.הוא רוכל, אולי גנב, יצור עלוב, מושפל, מלא פחד. המפקד שולח אותו:"לך, התנדף, לפני שנתחרט."המשיח בורח, אך לאחר מכן, בעקבות קריאתו של ילד מת -"משיח, למה אתה בורח מהאמת?" הוא חוזר, מנסה לחבק את הילדים כאחד ומשתטח עליהם. אז יורה בו המפקד באגביות מקפיאת דם.
סצינה ז'-החיים ממשיכים. כמו בשיחה עם רב החובל על ילדתו המתה, ועל כך שהאם תוכל לחיות ללא בנה. במקביל לסצינת רצח הכנר, גם כאן האשה שנולדה לאהבה מרימה את הנעל ומתכוונת לנעוץ אותה בחרטומו של ה"משיח". אך , לסיום, היא מפסיקה, צוחקת, והמפקד אומר":התעייפנו,מה? גם רוצחים וזונות מפהקים ושותים תה." האם ניגשת לגופת בנה ונזכרת בדברי רב החובל, ואכן יוצאת עם חייל נועז, המתבטא בגסות כלפי כאבה."בואי, נעזור לך להעלות זכרונות על ילדך: במקום בו יצא לאויר העולם נכניס ונוציא גם אנחנו."
סצינה ח'-אשכבה
כמו ב"מחכים לגודו" של בקט (שני נוודים המחכים כל המחזה לבואו של גודו, שלא מגיע..) המתים ימשיכו לצפות למת האחרון.השיר- "הנה באים ימי הקיץ המתוק" כמו בתחילת המחזה. הילדים מנסים להתעודד מכך, אך יש כבר טעם אחר לשירה הזו..הילד אומר שלעולם לא יחדל לרצות לחיות. הילדים האחרים מנחמים אותו.ישנה אנלוגיה להתנהגות הילדים בחיים ואחרי המוות. גם בחיים סרבו ערב ערב להירדם, וגם כעת מסרבים למות, להפסיק להתגעגע. הסיום- הכניעה למוות. שבירת התקווה. אין משיח. אין גאולה. ואין קתרזיס.
סיכום רעיונות כלליים בחלק הרביעי
חנוך לוין במחזהו הילד חולם מפגין "אנטי משיחיות" אגרסיבית.
המשיח מגיע רק לאחר שהושלמה מלאכת שחיטת הילדים. תגובתו למראיהם היא של בעתה, ורצון לברוח. הוא משתמש בהם כמסתור לשעוניו, וכמסתור מפני החיילים.חשיפת השעונים שבמזוודות מורידה אותו לדרגתו של זה ה"רוכל בזמן". רוכל וגנב קטן הסוחר בשעונים שוויצרים. "משיח קובר את הזמן- הזמן מת" (קצת מזכיר את קריאתו של ניטשה :"אלוהים מת".) כך יוצא שהמיתוס של המשיח שיביא לגאולה ולתחית המתים- הופך לשרשראות של שעונים גנובים, וכך הזמן המת הוא מותה של כל תקווה! משום שזמן הוא חיים, תנועה, עתיד, ההיפך ממוות שהוא סופי.כאשר המפקד יורה בראשו של המשיח ,(שניסה לשווא לשחדו בשעון גנוב)בא הקץ לאשליות התחייה של הילדים.
שליח הנצח האוטופי- המשיח, הובס בידי נציגיה של היסטוריה אכזרית ואטומה. מפקד סדיסט הנהנה להרוג.הזיווג של ילד הרוג ושעון מוברח מוחק כל שמץ של תקווה ואוטופיה של זמן- עתיד טוב יותר. הפיכת המשיח לאדם קטן, אנושי ופחדן, ממיתה את האפשרות לקיום אלוהי גבוה, העושה סדר ומביא תקווה וחמלה לעולם. מוטיב המשיח צץ ועולה בחברה הישראלית (ובכלל) בעיתות משבר.המשיח הוא מעין כמיהה קולקטיבית לפתרון אלוהי שיגאל אותנו. לוין מעצב את המשיח כרמאי ומוליך שולל. דמות המשיח מתחלפת לא פעם בדמותו של מנהיג , חלוץ, משהו שמושיע את העם.בחמזה לוין כורך את דימוי ספינת הפליטים, המשיח ומות הילד – ובעצם הספינה השחורה, ספינת המוות מתמזגת עם תמונת המשיח המצהיר על אי בואו.כמו נביאי שקר שהיו בהסטוריה, כך גם המשיח במחזה, מעיד על משבר ערכים בחברה הישראלית, המולידים כמיהה למשיח.
וכמו בשירו של שלום חנוך:"משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן."
הפחד במחזות חנוך לוין- סיכום מאמר של פרדי רוקנז
לוין ידוע באמירות הבוטות שלו כלפי שאלות פוליטיות וחברתיות. לא פעם מחזותיו פוגעים ב"פרות קדושות"- אותם ערכי יסוד של החברה בארץ, וערכים יסודיים בחיי אנוש.
גיבוריו מתמכרים לצרכים אנליים, והם אפופי עצב, תסכול, אנוכיות, וחיים חיי שגרה ללא אמונה באידיאל. חנוך לוין מצליח לזעזע, לעורר רגשות חזקים ביותר, כולל פחד.
הפחד שלוין מעורר הוא לא רק מענין מבחינה אסתטית ואמנותית, אלא ממשיך להתקיים במחזותיו גם כשאמירה פוליטית מפורשת לא עומדת במרכזם.
התגובות החזקות של הצופים נובעות מהעובדה שהקתרזיס (זיכוך)במחזותיו הוא חלקי ומקוטע.הצירוף של פחד וחרדה עד חמלה עם רחמים הוא שונה אצל חנוך לוין.
דוקא בענין הזה לוין מעורר התנגדות אצל הקהל.
הקתרזיס הוא בעיקר תהליך רגשי, שישי בו מרכיבים תבוניים. בדרך כלל המחזה קושר בין החרדה והחמלה אך לא אצל חנוך לוין.אצלו כמעט אין חמלה ורחמים, אלא הוא מדגיש ומגביר את הפחד והחרדה אצל הצופים. הפחד גובר משום שלוין מראה לנו את הדברים המפחידים בנפשו של האדם, מבלי להראות לנו את מקורות החמלה והרחמים.במידה וישנם רחמים- הם מקופלים בתוך המצב שמעורר את הפחד, ואף מחזקים אותו. הרחמים והחמלה קיימים רק בצורה פוטנציאלית, בתוך מצבי היאוש שחנוך לוין יוצר על הבמה, כשמידת המודעות לחמלה הפוטנציאלית משתנה ממחזה למחזה.
הטרגדיה אצל חנוך לוין גובלת לעיתים בגרוטסקה, במפגש הבוטה בין הגבוה והנשגב,לנמוך ולגס, בין גוף לנפש, בין הנשמה הנשגבת לבין הפרשות הגוף.אחת הדרכים של לוין היא דרך ניפוץ המיתוסים. למשל במחזהו "מלכת האמבטיה" ישנו קטע על עקידת יצחק, שבו האב קובר את בנו, , הבן השר מתוך קברו אומר לאביו כי אל לו להיות כל כך גאה בקוברו את בנו..בקטע זה ישנה התקפה קשה על מיתוס העקידה הישראלי, על כך שהורים מקריבים את בניהם בגאון. הוא אומר לאביו:"אל תזקוף ראשך, אבי!" כלומר, אם היתה יכולה להיות נחמה, וחמלה, היא נלקחת ממנו.
הנחמה מתאפשרת רק בתוך עולם המתים.אך הסיכוי שהעולם האכזרי שלנו שיש בו מנהיגים קבצנים ומנהלי קרקס – ישתנה ויהיה עולם טוב יותר, הסיכוי שואף לאפס..
כך גם בסצינת הסיום מתוך הילד חולם- המתרחשת בעולם של הילדים המתים המחכים למשיח ולתחיית המתים. מלאך אחד סיפר לאחד הילדים שעוד מעט יבוא הילד האחרון שימלא את המכסה הדרושה כדי שזה יקרה, והילד החולם יהיה המת האחרון.
בסיום הזה אין נחמה ורחמים, אלא שוב, חרדה ופחד, פרי פלישת העולם שלמטה לעולם שלמעלה-תאוות בצע, לקיחת שוחד, פחד, קטנוניות, כל אלו הורסים כל תקווה וגעגועים לעולם טוב יותר, שלאחר החיים.הניכור, האכזריות משתלטים, והבמה נותרת בחוסר תקווה מעורר אימה.
יקיצת הזכרון- הילד חולם חנוך לוין- מתוך מאמר מאת ד"ר חנה נווה
התימה העיקרית במחזה- התקפה על מנגנוני התרבות ותהליכי הסוציאליזציה של החברה. ההורים מציידים את הילדים בכלי התמודדות המתגלים כשקריים. לוין מצביע מצד אחד על תבניות הזכרון הילדותיות, ומצד שני- מפרק אותן.הןבמישור האישי והן במישור הקולקטיבי.הצורך של האדם בזכרון- הרצון שלו להתגבר על חלופיות הזמן. בפתיחה ובסיום של המחזה- מוצג היעדר זמן. הנצח במצבו הסטטי.הנסיון לעצור את הזמן נועד לכשלון."שייעצר הזמן" אומרת האם בפתיחה. בילד חולם- זרימת הזמן היא זו הכופה עליו את המאמץ הסיזיפי של החיים. האם, שבעלה נרצח, ואחר כך בנה מת- מנסה להשתחרר על ידיד מחיקה רטרואקטיבית של זכרונם- על ידי חזרה בתודעה שלה לתקופה של טרום לידת בנה, וטרום נישואיה. על ידי כך תפחית את הסבל.
בסיום המחזה- אקט סמלי של קבירת הזמן. ה"משיח" ספסר בשעונים גנובים, .כך בודק המחזה את האפשרות המעשית של תחיית המתים וגאולת הנצח. הפרודיה הזו מנפצת את המשאלה שלנו לחיי נצח.
ראו גם: חפץ \ חנוך לוין
