ולא היה בינינו אלא זוהר / לאה גולדברג – סיכום וניתוח

ולא היה בינינו אלא זוהר / לאה גולדברג

ולא היה ביננו אלא זוהר
זוהר עניו של השכמה ברחוב כפרי
ולבלובו של גן בטרם פרי
בלובן תפרחתו יפת התואר.

ומה מאוד צחקת באומרי
כי אל השחר הענוג כוורד
אקרב ואקטפנו למזכרת
ואשמרנו בין דפי ספרי.

את זרועך נשאת, התזכור?
והנידות אט ענף תפוח,
ועל ראשי ירד מטר צחור.

מאחורי גבך הכפר ניעור,
החלונות נצטלצלו עם רוח –
ולא היה בינינו אלא אור.

______________

סיכום

הסונטה "ולא היה ביננו אלא זוהר" של לאה גולדברג מתארת זיכרון של מפגש רומנטי. השיר פותח בהשכמה ברחוב כפרי ומסיים בהתעוררות הכפר ליום חדש. מה שהתחיל כזוהר עניו, מסתיים בהצטלצלות חלונות ברוח ובאור. בחירתה של המשוררת במלה "זוהר" בפתיחה ובמלה "אור" בסיומו של השיר – שתי מלים בעלות משמעות דומה – מזמינה לתהות מדוע היא עושה זאת.

בסיום השיר אנו נשארים עם התחושה שעל פניו, יש בשיר תמונה רומנטית נפלאה, אבל מאחורי כל בית מסתתר גם מעין תת-טקסט שמערער את הרומנטיות.

בית ראשון – מסופר בו על שעה של הבטחה גדולה. כמו בזמן שבו הגן מלבלב בפריחה לבנה. הבית פותח בשורה "ולא היה ביננו אלא זוהר", קשה שלא לתהות מדוע משתמשת המשוררת במלה "אלא" בהקשר זה. זוהר מעלה אסוציאציות של יופי ואור מיוחד… אם זה משהו כל כך נפלא, מדוע "אלא זוהר" (= רק זוהר)?… המשוררת משתמשת פה בגלישה מ"אלא זוהר" בשורה הראשונה ל"זוהר עניו" בשורה הבאה. אם בשורה הראשונה אנו תוהים מדוע המשוררת משתמשת במלה "אלא", הרי שבשורה השנייה אנו מקבלים מענה כלשהו לגבי איכותו של הזוהר. לא מדובר על זוהר ראוותני, מוחצן, אלא על זוהר עניו. המשך הבית כולו מתאר את טיבו ואיכותו של הזוהר. מדובר על "זוהר עניו" (עניו = צנוע), כלומר, זוהר עדין.

הרגע הקסום הזה עוד מתעצם בתיאור "לבלובו של גן בטרם פרי / בלובן תפרחתו יפת התואר". זהו רגע שבו יש משהו שאמור להבשיל והוא מלא יופי.

בבית השני הדוברת משחזרת באוזני אהובה רגע של התפעמות שלה נוכח השעה הזאת. היא מספרת כיצד רצתה להתקרב אל השחר הענוג כוורד כדי לקטוף אותו. "השחר ענוג כוורד" –  דימוי המעביר תחושה של רוך (ענוג) ויופי (ורד). רצונה של הדוברת לקטוף אותו למזכרת ולשמור אותו בספרה יש בו מעשה רומנטי מחד אך הוא מרמז על ההרגשה שלה כי מדובר על רגעים נפלאים וחד פעמיים.

בשורה הראשונה של הבית מסופר לנו שהאהוב צוחק כאשר היא מביעה את רצונה לקטוף את השחר ולשמור אותו בין דפי ספרה. הקורא יכול לפרש את הצחוק כפעולה של קרבה וחיבה, אך גם כפעולה שיש בה נימה של התנשאות מצד הגבר, הצוחק על ביטוייה הפיוטיים.

(את הפסקה הזאת אפשר לא לקרוא. בכל זאת בחרתי להשאיר אותה למי שיבחר להתייחס לכך). כדאי לשים לב לרצון לשמר את השחר הזה בין "דפי ספרי". המקום שבו נותרות האהבות והרגעים היפים הם בסופו של דבר בספרים (ספרי השירה שלה). השיר הוא הכלי שבאמצעותו גולדברג לוכדת את הזמן, את הרגע הקסום, ומנציחה אותו. (מזכיר את שכתבה גולדברג בסונט יב' במחזור הסונטות "אהבתה של תרזה דימון": "מה ישאר? מילים, מילים כאפר/ מאש הזאת שבה לבי אכל,/ מחרפתי, מכל אשרי הדל/רק אותיות החתומות בספר…)

חלק שני של השיר – הססטט- 6 השורות האחרונות-  נקודת המפנה מהזוהר אל האור

בבית השלישי הדוברת מבקשת לשחזר באוזני אהובה זיכרון משותף. היא מתארת כיצד הוא נשא את זרועו והניד ענף תפוח ומהענף נשרו פרחיו הלבנים. גם כאן מציירת הדוברת באמצעות המלים תמונה. אנו רואים את הפרחים הלבנים היוצרים מטר צחור (צחור = לבן) על ראשה של הדוברת "ועל ראשי ירד מטר צחור" = ציור לשוני. כאן נשים לב למספר דברים:  ראשית, מדובר על עץ תפוח – שמעורר אסוציאציות של גן עדן והגירוש ממנו וכן אסוציאציות ארוטיות;  שנית, המטר הצחור על ראשה של הדוברת הוא ציור לשוני המעורר אסוציאציה של הינומה.

כל אלה מתארים תמונה רומנטית וזוהרת, כולה פריחה לבנה, בין זוג אוהבים בשעת ההשכמה הכפרית הזאת. בכל זאת כדאי לשים לב לכמה פרטים בבתים ב' ו-ג', שניתן לפרש אותם גם כרמזים לכך שהתמונה אינה כה מושלמת. למשל, רצונה של הדוברת לקטוף את השחר (פעולה לא מציאותית), אל מול פעולתו של האהוב, אשר מניד את ענפי העץ וממטיר עליה פרחים לבנים (פעולה מציאותית) מצביעים על פער מסוים בין השניים, פער שיכול להצביע על אי הבנה וריחוק. כמו כן, ניעור הפרחים מעל הענף, הוא למעשה פעולה שלא מאפשרת לפרחים להפוך לפירות, ובכך קוטעת את מה שיכול היה להבשיל בין בני הזוג.

בבית הרביעי מתארת הדוברת את יקיצת הכפר. בבית השני שמענו את צחוקו של האהוב, וכאן נשמעים החלונות ש"נצטלצלו עם רוח" – שני אלה מעוררים תחושה של משובה וקלילות. והרגע הזה של המשובה והקלילות מתחלף במשפט החותם את השיר "ולא היה בינינו אלא אור". שני החושים הבולטים בבית הזה הם השמיעה והראייה. ושניהם קשורים ביציאה מהמרחב האינטימי, בהתעוררות ובהתפכחות.

&&&&&

כעת נחזור להבדל בין זוהר לאור

  • הזוהר הוא משהו סובייקטיבי ולא אובייקטיבי כמו האור (שמסתמן כאור היום)
  • הזוהר והאור מצביעים הן על המעבר משעת ההשכמה לשעת הקימה, אך גם על השינוי המתחולל בחוויית הדוברת
  • המעבר מהזוהר לאור מסמל כאן גם מעבר מהפנטזיה למציאות

השיר מעביר אותנו מפנטזיה למציאות. אור היום מבדיל בין כל מה שהיה בפוטנציה (=הזוהר העניו, הלבלוב בטרם פרי של שעת ההשכמה) לבין מה שהתאפשר במציאות (באור היום); אולי המשוררת מבקשת לבטא את קסמו של הזמן הקצר שבין השכמה להתעוררות במחיצת אהובה; ואולי היא מבקשת לומר שההרף הזה, שתואר בשיר, אינו כה מושלם כפי שנדמה  ושזרעי סיומה של השעה הקסומה טמונים בכל רגע בה.

לסיכום, הסונטה מתארת זיכרון של מפגש רומנטי וקסום, מנקודת מבט סובייקטיבית של הדוברת. כדי לעשות זאת היא משתמשת באור, צבע וקול. המרחב הפיזי של גן מלבלב לפני פריחה בשעת השכמה בכפר קטן, הוא פיזי ומטאפורי כאחד. התיאורים הללו מעוררים בנו רגשות מעורבים של יופי שאינו ניתן באמת לשחזור (כי הרגע הזה הוא בר חלוף) אך גם של של החמצה שכן מסתבר כי הרגע הזה פחות זוהר ממה שהוא נראה במבט ראשון. הסיום של השיר נרמז ברמזים דקיקים בכל בתי השיר שקדמו לו, מה שמעמעם קצת את הזוהר המתואר בשיר. האור בבית האחרון מטיל בספק גדול את ההבטחה שהייתה ברגעי הלבלוב והזוהר שתוארו בבית הראשון.

האמצעים האמנותיים בשיר "ולא היה בנינו זוהר"

הסונטה – שיר בעל מבנה קבוע של 14 שורות (נקרא בשם שיר "זה"ב" – 7 + 5 +2 שורות = סה"כ 14 שורות). השיר מחולק ל-8 שורות ול-6 שורות, כך שהשורות האחרונות הופכות את המצב שנבנה בשורות הראשונות. גולדברג משתמשת במבנה של הסונטה בשיר "ולא היה בינינו אלא זוהר". המבנה הזה מאפשר לה ליצור את ההיפוך במצב קשור בהתעוררות וביציאה מהפנטזיה אל הממשות, ולהזמין אותנו – הקוראים – לקרוא את השיר כך.

הציורים הלשוניים שיש בהם מטאפורות (זוהר עניו, מטר צחור, החלונות הצטלצלו) – תורמים לעיצוב התחושות העדינות והרכות שמלוות את שעת ההשכמה הרומנטית שהמשוררת מבקשת לשחזר.

אוקסימורון – זוהר עניו – ניגוד בין שתי המלים שיוצר משמעות כפולה של משהו צנוע, רך – מחד. אך אולי גם זוהר שצריך לקחתו בערבון מוגבל – מאידך.

דימוי  – השחר הענוג כוורד –  דימוי השחר לוורד ענוג – השחר אינו רק ענוג, אלא הוא גם יפה (כמו ורד). הדימוי מעצים את תחושת הרוך והיופי.

גלישה – משורה ראשונה "ולא היה בינינו אלא זוהר", יש גלישה לשורה השנייה "זוהר עניו…". גלישה זו גורמת לשני דברים: א. לתהות על השאלה מדוע הזוהר אינו מספק (אלא זוהר); ב. לקבל מענה מסוים על איכותו של הזוהר בשורה הבאה. הזוהר כאן אולי דווקא מקסים בשל צניעותו, אך אולי גם אינו מספק.

סיכומים נוספים של לאה גולדברג: חמסין של ניסן, האומנם עוד יבואו ימים, לתמונת אמאאורן, ולא היה בנינו אלא זהר

עוד דברים מעניינים: