למה אנחנו מתחתנים?

על פי מה אנחנו בוחרים את האדם שאיתו אנחנו מתחתנים?

רובנו נרצה להאמין כי הסיבות ה"נכונות" הן אהבה, משיכה, חיבור עמוק או לכל הפחות דרך חיים או השקפה משותפת על העולם. זה אמנם נכון לחברה המערבית שלנו, אולם עלינו לזכור כי בעבור מרבית בני האדם לאורך מרבית ההיסטוריה "אהבה" הייתה שיקול זניח אם בכלל בבחירת בן הזוג.

הדרך להבין את ההיסטוריה והמשמעות של מוסד הנישואים עוברת דרך ההבנה, הלא נעימה לגמרי, של היחס לאישה בהיסטוריה כאל רכוש. נשים בתרבויות קדם מודרניות נתפסו כנכס שניתן להעביר אותו בתנאים ובאופן מאוד מסוימים הנקראים "נישואים" שעיקרם הסכם כלכלי ביסודו בין משפחות על העברתה של האישה וילדיה העתידיים מחזקתה של משפחת אביה לחזקת משפחת בעלה (שרידים לתפיסה זו ניתן למצוא עד היום בטקס החופה היהודי). ישנם אפילו סוציולוגיים הטוענים כי האיסור התרבותי על גילוי עריות נובע מהרצון "לשמור על הסחורה" כך שניתן יהיה להשתמש בה למטרות מסחריות. עם כל הדחייה שהדבר מעורר בעיניים שלנו, צריך לזכור כי "הערך הכלכלי" של נשים היה גם אחד הדברים שהגן עליהן ומנע מאנשים לנצל אותן ולפגוע בהן.

אולם כסף אינו הסיבה היחידה לנישואים. במקרים רבים לאורך ההיסטוריה, אולי עד ימינו אנו, נישואים שימשו כאמצעי להשיג מטרות פוליטיות. אחת הדרכים בהן נישואים משמשים על מנת להשיג מטרות פוליטיות היא יצירת בריתות. שליט יכול להשיא את ביתו לשליט או בנו של שליט אחר ועל ידי כך לייצר ברית בין הממלכות, נוהג מוכר למן התקופות הקדומות ביותר של המזרח העתיק, דרך יוון ורומא ועד חצרות אצולת אירופה בימי הביניים והעת החדשה. הנישואים הם למעשה דרך מלאכותית ליצור קשרי דם ואלו בתורם עוזרים, אם כי בשום אופן לא מבטיחים, לייצר קשרי נאמנות פוליטית ושותפות באינטרסים.

בימינו אנחנו נוטים להתייחס לנישואים מתוך אינטרס כלכלי או פוליטי כלא ראויים ולא נכונים, ואנחנו מעדיפים לחשוב שאנחנו מתחתנים מסיבות "נעלות" יותר. אך האם מתחת לפני השטח, מבלי לדבר על זה יותר מידי, אנחנו עדיין משמרים את הסיבות המסורתיות יותר של אינטרסים וכוח בתור סיבות לנישואים? האם הכושר הכלכלי או הייחוס והקשרים של בין הזוג הפוטנציאלי שלנו לא מקבלים מקום בהחלטה? כאשר זוג סלבריטאים מתחתן, למשל, האם אין לו באחורי הראש מחשבה על התרומה העצומה של זה ליחס התקשורתי שכל אחד מהם יקבל?

כך או כך, הרעיונות שלנו לגבי נישואים ואהבה מגיעים משלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, ועל כך בפרקים הבאים בסדרת "מה זו אהבה?":

מה זו אהבה?

אמנות האהבה של אריך פרום

פסוקים של אהבה: ציטוטים על אהבה מהתנ"ך

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

נובמבר 26, 2024 אין תגובות

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.