היום בהיסטוריה: התנקשות כושלת של המוסד בירדן (25.9.1997)

ה-25 בספטמבר, 1997:

הימים ימי פיגועים קשים בארץ. בסוף יולי מכה פיגוע התאבדות בשוק מחנה יהודה בירושלים שגובה 16 קורבנות ובתחילת ספטמבר מתפוצים מחבלים מתאבדים במדרחוב בן יהודה בבירה וגובים את חייהם של חמישה ישראלים נוספים. כל החיצים מצביעים בכיוון חמאס וממשלת ישראל בראשון בנימין נתניהו מחליטה שצריך לעשות מעשה.

המטרה שנבחרה היא חאלד משע'ל, ראש הלשכה המדינית של חמאס השוהה בירדן. מאחר ומאז הסכם השלום בין ישראל וירדן ניסתה ישראל להמנע מפעילות ביון על אדמתה של השכנה, המשימה שמוטלת על המוסד היא לפגוע במשעל מבלי שהעקבות יובילו (באופן גלוי) לישראל. תוכנית "קיסריה" של המוסד הוגה תוכנית במסגרתה יעשה שימוש ברעל הקטלני פנטניל שמספר טיפות ממנו על עורו של אדם מספיקות על מנת להרוג אותו מבלי שהדבר יתגלה בניתוח שלאחר המוות. הדרך בה יגיע הרעל לעורו של משעל היא דרך שני סוכנים שיעברו על ידו כאשר אחד מהם פותח פחית משקה תוסס מנוערת בדיוק כאשר השני משפריץ את הרעל על משעל.במשך שבועות מתאמנים אנשי המוסד בפתחית פחיות והתזת מים על העוברים והשבים ברחוב התל-אביבי לפני שהם יוצאים בזהות קנדית בדויה לעמאן בירת ירדן.

אולם למרות התכנון היצירתי הביצוע לא הלך חלק. לוחמי יחידת "כידון" של המוסד אמנם הצליחו להגיע למשעל ולהתיז עליו את הרעל, אך תוך שהם מעוררים את חשדו של המאבטח שלו שאף היכה באחד מהם בעיתון. למרות זאת הצליחו שני הסוכנים לסגת את מכונית החילוץ אלא שטעות בניווט הובילה אותם היישר בחזרה אל זירת הפשע, מה שעורר בשנית את חשדו של המאבטח. המאבטח יחד עם עוזר נוסף החלו להכות ולרדוף אחר הסוכנים ומיד כל הרחוב הירדני התעורר וסגר על שני ה"תיירים הקנדים" לטענתם. שוטר שעבר באזור משך את הסוכנים מידי ההמון ולקח אותם לתחנה של המשטרה החשאית הירדנית שהחלה להבין מה קורה במקביל להתדרדרות מהירה במצבו הבריאותי של משעל.

במצב שנוצר לא הייתה ברירה וראש המוסד דני יתום חשף את התוכנית בפני מלך ירדן חוסיין. המלך הודיע לו כי במידה ומשעל ימות יוצאו הסוכנית להורג ובתגובה נתן יתום לסוכנים הוראה להעביר לידי הירדנים את סם הנגד שהיה ברשותם. משעל ניצל וחי עד היום, הסוכנים שבו לביתם, הפיגועים בישראל המשיכו, המוסד ספג פגיעה ביוקרתו, ישראל ספגה מבוכה דיפלומטית והמזרח התיכון ממשיך כמנהגו.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: