גרוס במאמרו "מיעוט, רוב ומדיה" דן בסוגיית ייצוג ההומוסקסואליים בתקשורת. הוא טוען, כמו כץ, שהתקשורת מונעת משיקולים כלכליים ע"י בעלי הכוח בחברה. גרוס טוען כי ההומוסקסואליים הם מיעוט ייחודי כי הם נולדים לתוך מיעוט זה ומגדירים עצמם לתוכו בגיל ההתבגרות. מיעוט זה מהווה איום על האידיאולוגיה השלטת ועל ההבחנות הברורות בין נשים לגברים. הייצוג שלהם בתקשורת הוא סטריאוטיפי ומשקף את עמדת הרוב. בכדי לגרום להומוסקסואליים להרגיש חלק מהחברה הם זקוקים לייצוג החברתי כי קשה להם לזהות את חברי קבוצתם לעומת קבוצות כמו גברים ושחורים. בכדי להתגבר על חוסר ייצוג זה הם הופכים לקהילה פרשנית ומוצאים רמיזות הומוסקסואליות בטקסטים רגילים (הבלשיות קיגני ולייסי) או מציאת ערוץ חלופי שיתן להם ייצוג הולם.
לדעת הטקסטים התקשורתיים הם סגורים אידיאולוגית. הם מייצגים רק את האידיאולוגיה השלטת לגבי המינים ולא מפנים מקום גם להומוסקסואלים שהם שונים מהרוב. גם כאשר הם מוצגים במדיה זה דרך סטריאוטיפים מאוד ברורים לגבי מקומם החברתי. הנוכחות ההומוסקסואלית בתקשורת היא איום על הנורמאליות שלנו ולכן היא לא מופיעה.
