דיני תאגידים: פס"ד כבלי ציון – סיכום
הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה
סיכום זה של פס"ד כבלי ציון מובא בהקשר הנושא של זכויות הצבעה של בעלי המניות וניגודי אינטרסים
פס"ד כבלי ציון נ' לאומי פיא
כבלי ציון הינה חברה ציבורית, בעלת שני סוגי מניות – סוג א' וסוג ב'. לסוג הראשון ישנו ע.נ. של 0.001 ש"ח, ולסוג השני ע.נ. של 0.005 ש"ח. מאחר וזכויות ההצבעה של המניות היו שוות, פירושו של דבר היה שמניות סוג א' היו המניות העדיפות. לאור התיקון לחוק ניירות ערך שקבע את §46(ב) המדובר בו, חברות רבות, ובהן כבלי ציון, ביקשו לשנות את הון המניות שלהן ולאחדו להון מניות מסוג אחד, ובכך לבטל את הגיוון שהיה קיים בהון זה בעבר. החוק לא אסר עליהן לשמור על הגיוון, אך חייב אותן בהנפקה של כל מניה חדשה, וחברות רבות העדיפו להסדיר את הנושא כליל במקום לזרוע בלגן במניות החדשות מול הישנות. כבלי ציון ביקשה לבטל את מניות סוג ב', ובכך להקנות לכל אחת ממניות אלו חמש זכויות הצבעה במקום זכות הצבעה אחת. בכך יורד כוח השליטה של מניות סוג א' ומופר האיזון בין סוגי המניות. לכל הדעות, מאחר ומדובר בנכס האובד למניות סוג א' מגיע להן פיצוי – והשאלה היא רק מהו ומה שוויו. בפרשה הוחלט לספק לבעלי המניות של סוג א' פיצוי חד פעמי בדמות חלוקה של מניות הטבה רק להם, ובכך הוגדלו אחזקותיהם בחברה – כפיצוי על כך שזכותם עומדת בפני דילול. פיצוי זה מגדיל את האינטרס ההוני שלהן בחברה, ועל כן הן צפויות להרוויח ממנו. מטבע הדברים, מהלך זה עתיד לפגוע בבעלי המניות מסוג ב', ויש לבדוק האם הוא מאוזן ומוצדק.
מאחר ומדובר בשינוי זכויות המוצמדות למניות, ומאחר והשינוי היה בניגוד לתקנון החברה כי דובר בחלוקה לא שוויונית של מניות הטובה, היה צורך לקבל אישור באסיפה הכללית, ואישור באסיפה של בעלי מניות סוג ב'. בפרשה זו השינוי נידון דרך §233 לפקודת החברות, שהפך ל§350 לפקודת החברות. סעיף חוק זה מסדיר מצבים של הסדר בפשרה: כאשר השינויים במערך הזכויות בחברה הוא גדול, אנו מעדיפים לעשותו בפשרה, ומרבית השימוש בסעיף נעשה בדר"כ ביחס לחברות במצוקה מול נושיהן. כל הסדרי החוב שאנו שומעים עליהם שנועדו לחלץ חברות ממצוקתן נעשו לפי סעיף זה – וייחודו בכך שהוא מאפשר להתגבר על זכויות משפטיות המוקנות לצדדים, במטרה למצוא פתרון לבעיית החברה. אם ביהמ"ש – גורם אובייקטיבי – אישר את הסדר הנושים, ובנוסף 75% מקבוצת הנושים הנמצאים בסטאטוס זהה לסטאטוס שלי הסכימו להסדר, ההסדר נכפה עלי בניגוד לדעתי. בית המשפט יכול במקרה כזה לקבוע שהזכות שהייתה לי אינה קיימת, ובמקומה יש לי זכות פחותה – ובכך איני יכולה להביא לפשיטת הרגל של החברה. כך נמנעת בעיית סחטנות (איסוף) גדולה, ואת האיזון בפגיעה בזכויות הנושים אנו משיגים על ידי דרישת הרוב מסוגי ועל ידי בחינת בית המשפט.
מבחינת §350, צריך אם כן לקיים אסיפות סוג, שבהן כל קבוצה תצביע בנפרד ותאשר את רה-הארגון של הון החברה.
התביעה היא של בעלי מניות המיעוט של סוג ב', שטענו שמאחר ולבעלי השליטה יש גם מניות סוג א' וגם מניות סוג ב', יש להם ניגוד אינטרסים – כי יש להם אינטרס לנפח את הפיצוי שינתן לסוג א'. רק אלו המחזיקים במניות סוג ב' ובהן בלבד חפים מניגודי אינטרסים ורואים אל מולם את האינטרס של סוג ב' בלבד, ולכן רק להם יש לאפשר הצבעה בסוגיה. ביהמ"ש מאמץ טענה זו וקובע את מבחן האינטרס – לא די בחלוקה לפי סוג, דהיינו במבחן הסוג, אלא יש להמשיך ולבחון את ניגודי האינטרסים בין הצדדים ולבחון האם אסיפת סוג תהא חסרת ערך בנסיבות אם לא נמשיך ונפצל את ההצבעה לפי מבחן האינטרסים. ביהמ"ש חושש מהמצב מאחר וכל שקל פיצוי עודף היוצא מכיס מניות סוג ב' הופך לרווח צרוף עבור מי שמחזיק גם במניות כאלו וגם במניות כאלו – אולם מבחינת העובדות הספציפיות של פסק דין לאומי פיא, זה לא מתאים: מאחר ולכלל היה את אותו שיעור אחזקות בשני הסוגים, דווקא אין לה אינטרס לנפח את הפיצוי מאחר וכל שקל שתוציא מכיס מניות ב', ייכנס לכיס מניות א', והיא לא תרוויח יותר עליו. אם היה היחס כזה שיש ברשותה 100% ממניות א' הייתה נקלעת לניגוד אינטרסים מובהק, אולם בנתוני המקרה זה כלל לא ברור.
עם זאת, הרציונל הכללי של פסק הדין ברור. מאחר והפיצול נערך לפי האינטרסים של הזכויות בחברה (מי שיש ברשותו א' ומי שאין ברשותו א'), ולא לפי פיצול אינטרסים חיצוניים, הפיצול הוגן. אם היינו ממשיכים ומפצלים יתר על המידה היינו יוצרים עודף מוגזם של חלוקה, ובהתאם עודף מוגזם של זכויות וטו לקבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בכך היינו סותרים את העקרון הבסיסי של שלטון הרוב, שהוא עקרון השליטה בחברה. ולכן אנו מכירים בחלוקה לקבוצות ניגודי האינטרסים רק כשהאינטרסים כרוכים בחברה עצמה, הווה אומר משפיעים על זכויות הצדדים כבעלי מניות ולא מהווים אינטרסים חיצוניים של הצדדים שאינם נובעים מזכויותיהם בחברה (למשל, מה יהיו השלכות המס של ההחלטה עלי).
ניתן היה לחשוב גם על כלים משפטיים שונים לפתרון הבעיה, העוסקים בהגנות על המיעוט. אם הרצון הוא להגן על המיעוט, לא חייבים לתת לו זכות וטו כפי שביקשה לאומי פיא, אלא ניתן לשים את השאלה לפתחו של בית המשפט ולבדוק האם היא הצעה הוגנת. בית המשפט כגוף אובייקטיבי יכול לבחון האם ההצעה סבירה או מקפחת. כך לא היינו צריכים לתת זכות וטו לקבוצה מסוימת ולעודד בכך סחטנות אפשרית.
