ליברליזם והאידיאולוגיה הליברלית
הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס "אידיאולוגיות מודרניות" מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה
אם יש תכונה שמגדירה את הציוויליזציה המערבית מאז המהפכה הצרפתית, הרי היא הליברליזם. הוא מגדיר את הציוויליזציה שעלתה במערב הדמוקרטי-התעשייתי והמודרני. לא ניתן לנתק תכונות כמו אינדיווידואליזם, פלורליזם, רכוש פרטי וכו' מההיסטוריה המערבית של 300 השנים האחרונות.
עם נפילת הקומוניזם (1989), הרי שניצחון האידיאולוגיה הליברלית הוא אפילו יותר חזק. בהתחלת המאה, לאחר המהפכה הסובייטית, חשבו רבים שיש כאן התפצלות במערב, עכשיו לליברליזם, שהיה דומיננטי עד 1917, יש מתחרה. כיום נראה לנו שהקומוניזם לא השאיר חותם חזק על המערב. נפילת הקומוניזם הביא רבים לומר שיש עולם שבו אין אידיאולוגיות (קץ ההיסטוריה \ פוקויאמה).
הליברליזם הוא משפחה מאוד רחבה של דעות, הוא אינו דבר צר, אלא הפוך, הליברליזם יכול להיות ימני או שמאלני. מדינת רווחה מציינת ליברליזם מסוג מסוים שהתפתח בזמן מסוים.
מתי הליברליזם צומח?
1688/89 זה סוף של תקופה מסוימת חשובה מאוד של אנגליה. ב-1640 יש מרד נגד המלך, הפרלמנט לא מוכן לתת מיסים למלך. ואז קמים הפוריטאנים, שאחריהם שוב קם מלך שרוצה יותר שליטה לעצמו. אחרי זה ביצעו מונרכיה מוגבלת, קבעו ממשל חוקתי, שהוא מוגבל. "המהפכה המהוללת" שבה לא נשפך דם, משאירה את חותמה על אנגליה.
אנגליה בשונה מצרפת ידעה איך לשמור על רצף היסטורי, עד היום יש מלוכה. כיום אם יש מלך אז סימן שההתפתחות של אותה מדינה הייתה הדרגתית, ואם אין אז יודעים שאותו מקום עבר מהפכות קשות.
מי היו הבעלים של אותה מהפכה? התשובה המקובלת היא, שהיה מעמד חדש שעלה והגיע לתקרה שהוא לא יכול לפרוץ: מלוכה, אריסטוקרטיה וצבא ובעיקר הכנסייה עם עוצמתה. הליברליזם היא תנועה בסיסית של מעמד ביניים, שרוצה להכניס לעולם סטאטי-סמכותי-דתי מן חילוניות מסוימת, להפוך נתינים לאזרחים, לקבל זכויות אזרחיות, לבטל את המונופול המונרכי ואת המונופול של הכנסייה.
הם השתמשו רבות במילה "חירות", שהיא באה ממקור לטיני, היא הייתה מזוהה עם אישה (ליברטאס) עם שמלה שעפה ברוח (כמו "פסל החירות"). זו תפיסה רומית, שהיא בדיוק ההיפך ממה שאנו חושבים עכשיו שזה חירות.
חירות לפי הרומים אומרת: לאדם יש חובה לפעול בזירה הציבורית, מי שהיה אדם חופשי, הוא לא היה אדם חופשי מהתערבות של הממשלה, אבל היה חופשי כדי להיות חלק ניכר מהעולם הציבורי. אריסטו קרא לאלו שאינם משתתפים בדיון הציבורי במילה היווני "אידיוטים" – מכאן המילה הדיוט (אדם פשוט).
עבורנו ליברטי (חירות) הוא מן מסך שמונח לפני המדינה שהיא לא יכולה להיכנס במרחב הפרטי שלי. חירות בעבר הייתה להצטרף לממשלה, והיום זה כנגד הממשלה.
מושגים:
Good Vs Right – יש שני סוגים שונים של הגות מערבית מודרנית. האחד מתבסס על התפיסה Good והשני על התפיסה Right.
א. Good – רוצה להגדיר עבורנו תוכנית, מה הוא הטוב אשר יעשה. זה מעשה טוב וזה מעשה רע. כך אנו נדבר על החיים הציבוריים במונחים של טוב ורע.
ב. Right – אלו שלא מקבלים את הטענה הקודמת, עבורם מה שצריך לקבוע הוא Right – כלומר, אתה נותן את התשתית של ויסות מדיני, מחוקק חוקים למען הסדר הטוב ואז הטוב הוא בחירה של כל יחיד. הבחירה של הטוב היא לא קולקטיבית, שאנו כחברה מחליטים מהו הטוב. ה-Right קובע והוא שם את הפיגומים, ה-Good הוא Good פרטי למול Good ציבורי.
אין Good במובן של אני בעד זה או זה. אני יכול להצביע ככה אבל המדינה היא מדינה של Right.
אם נתמקד יותר בארה"ב ניתן לומר על המדינה הדמוקרטית הגדולה ביותר, שכל הפוליטיקה שלה היא בתוך מסגרת ליברלית. אמנם היום בארה"ב ליבראל נחשב מרכז-שמאל, יש גם אגף ימני שקוראים לעצמם "שמרנים". האמת שמבחינת דיוק מושגי, שניהם בתוך המשפחה הליברלית. השמרנים שייכים לאותה קטגוריה שקוראים לה "ליברליזם קלאסי", בעוד שהליברלים בארה"ב הם תת-זן של אותה משפחה שהיא "ליברלים של רווחה". גם הימין וגם השמאל שייכים לאותה משפחה. המשפחה נוטה להיות רחבה מאוד, אבל יש תכונות שמפרידות ביניהם, למשל זכויות וכו'.
דיברנו על המושג "חירות", שהעולם היווני הקלאסי ראה זאת שונה ממה שזה אומר לנו היום. החירות פעם אמרה שלאזרח יש חובות, החוב העיקרי שלו הוא להשתתף בחיי הציבור. פירוש הדבר הוא לצאת מהעולם הפרטי שלך ולהתמסר לעולם הציבורי ולהעלות את קולך בין כל הקולות של המרחב הציבורי. בעולמנו חירות זה בדיוק הפוך, האדם בתוך עולמו מחוסן בפני חדירות של הממשל, אין צדק בחדירה לעולם הפרטי (מושג שלילי).
את הגמישות של המושג ליברליות ניתן לראות בקלות ע"י השוואה בין הליברליזם השולט בארה"ב (שמרני) לבין המושג ליברליזם באירופה. ליברל בארה"ב הוא איש מרכז-שמאל, בעוד שליברל באירופה הוא מרכז-ימין.
לליבלרזים יש כתבים שונים, כמו של לוק, מיל וסמית'. אבל אין משהו דומה למשל לכתביו של מרקס בעולם הקומוניסטי. מצד אחד, יכול להיות מרחק גדול ביניהם ומצד שני קירוב. עוצמתו של הליברליזם היא גדולה דווקא בגלל שהיא מחולקת לתת-זנים רבים, מכיוון שאם תת-זן אחד קורס אז יש הרבה זנים שייקחו את מקומו. העתיד נראה מבטיח לליברליזם יותר מעמדות אחרות מכיוון שהוא רחב.
הליברליזם התחיל באמצע המאה ה-17 ובא לידי ביטוי בכתביו של ג'ון לוק. הליברליזם מתחיל להתגבש ממש במהפכה המהוללת (1688-90), כאשר המלוכה הישנה קורסת, יש בית מלוכה אחר שנכנס בצורה מותנית (תנאי שאין למלך ריבונות בלעדית אלא הוא שותף בריבונותו עם הפרלמנט. בכדי להעביר חקיקה המלך חייב לקבל את הסכמתו של הפרלמנט.
מי היו הליברלים הראשונים? הם היו אנשי מעמד בינוני חדש, לפי האסכולה הדומיננטית, שהמהפכה התעשייתית אז העלתה על נוף. הם הגיעו למעמד חברתי עקב המון מסחר בינ"ל. מעניין שהקבוצה החדשה טענה לזכויות על בסיס כסף שהם צברו, למול ההצדקה המקובלת בכל השנים (מלוכה, כנסייה וצבא).
הליברלים הראשונים התנגדו לעולם השמרני הסמכותי של ימי הביניים שנשאר. הם רצו ליצור חברה יותר דינאמית, שהכסף והמסחר נותנים לך מעמד לא פחות מעמדת הייחוס המשפחתי שלך. הם לא היו מעוניינים לשמור על המצב הקודם, הסטאטי-הסמכותי, ורצו לפתוח דף חדש, שבו ניתן ליצור אזרחים אוטונומיים ולהגביל את החדירה של הממשל של המדינה לתוך הזכאי. המשפט הקובע אצלם היה: "הממשל הטוב ביותר הוא הממשל ששולט פחות". לכן עבורם, למדינה צריך להיות תפקיד זעיר, היא חייבת לווסת את הקשרים בין בני אדם, להכריע בויכוחים על ענייני כספים, לשמר בעיקר את החופש הפרטי של האדם.
חירות שלילית– זה מה שאותם ליברלים ראשונים רצו, כלומר "תשאיר אותי לנפשי". אני רוצה להיות חופשי לקבוע מה הרצוי עבורי, כל עוד שאני לא עובר על כללי המשחק שהמדינה ממונה עליהם.
חירות חיובית– האדם כמו הליברטס של התקופה העתיקה הוא יצור, שרק בשותפות מציבים לעצמם מטרה משותפת. זה בעצם החופש לעשות משהו רצוי למול החופש שאתה רוצה לעשות מה שבא לך. כאן האיזון החופש ל… וחופש מ…
ישעיהו ברלין טוען ש-positive freedom יותר מסוכן, כי הם קובעים מה לעשות ויודעים מה המטרה. ב-negative freedom אין מטרות של טוב ציבורי אבל הוא יותר בטוח. כל אותם שיטות שהלכו לכיוונים טוטאליטאריים איומים היו בהם השלכות לכיוון של positive freedom.
כאמור, הקול הראשון בעולם של האידיאולוגיה הליברלית הקלאסית הוא ג'ון לוק:
ב-1690 יוצא ספרו "המסכת השנייה על הממשל", שנותן ביטוי לקולות העולים של אותו מעמד בינוני שעולה מתוך מסחר ועסקים. המעמד הזה רצה להוריד ולהביא לקריסת הסדר הישן. לוק מתחיל עם אמירה שהיא שחוקה ומקובלת עבורנו (בזמנו זה היווה מהפכה גדולה): "אין עוצמת המדינה נעוצה לא באריסטוקרטיה, לא בבית מלוכה, אלא העוצמה של מדינה היא לא אחר מאשר הרצון של כל אחד שמעביר את הזכויות האלה למדינה". באופן טבעי האדם הוא בעל חירות ובן רצון וגם מישהו שבאופן טבעי, יש לו רכוש פרטי, לא מכיוון שהמדינה נתנה לו, אלא שהמדינה אינה המקור של חירות של רכוש וכו'.
כל אלה עד לוק שדגלו בשלטון של חסד עליון, לא הייתה להם בעיה להסביר למה מדינה קמה (בגלל האלוהים). אבל שאתה יוצא מנקודת הנחה שלאדם יש חופש טבעי, אז יש בעיה: למה בני אדם יוותרו על החופש שלהם הטבעי וימסרו עוצמתם למדינה?
כדי לענות על זה הוא ממציא רעיון שהפך להיות עמוד תווך לכל החשיבה הפוליטית במערב: "המצב הטבעי". מה היה קורה לו האדם היה חי במצב טבע (ללא התערבות מדינה)? האם היה סדר או חוסר סדר? עבור הובס מצב כזה הוא של כאוס ואלימות. לוק טוען שבני אדם נולדים עם חירות, שמגדירים את האדם אז מגדירים אדם שנולד עם חירות ויש לו זכויות על עצמו. ברמה היסודית ביותר אומר לוק שלאדם יש זכות על גופו. אפילו לשיטות הטוטאליטאריות ביותר יהיה להם קושי לומר שהיד של אדם שייכת למישהו אחר. רכוש מתחיל עם הזכות שיש לאדם על גופו. "כל אדם הוא בעל קניין על גופו שלו, לאיש אין זכות עליו מלבדו…".
אם נסכים לטענה הראשונה שלאדם יש זכות בגופו והוא נולד כיצור חופשי. במושגים של לוק זו "הזכות לחיים". החיים לא מותנים במישהו אחר, כלומר החיים שלי שייכים לי. אבל יש תולדה לטענה הזו: אם אותה חיות שיש לי שייכת לי בצורה בלבדית, אז איך אני חי? מה זה אומר לחיות? זה בעצם להפעיל את אותו רצון חיוני שלי על העולם כדי להשיג את הדברים שחיי דורשים. העובדה שהאדם הוא יצור רצוני, גזורה בצורה ישירה מהעובדה שלאדם יש זכות על חייו. רצון וחיים מתערבבים זה בזה. יש לי זכות שהרצון שלי יפעל כפי שאני רוצה.
חירות האדם היא לא מודבקת עליו מגורם אחר, אלא זה חלק מההגדרה של בני אדם. זה הצעד שעושה לוק כליברל הראשון. האם רכוש הוא טבעי הוא מלאכותי? עצם העובדה שאני מתאמץ ומוציא משהו מההפקר, יוצר משהו שמשקף אותי, אותה ערבוביה של מלאכה משייכת את הדבר אלי.
המדינה אינה יוצרת רכוש, רכוש אינו מוסכמה לא מכוח חוק, אלא רכוש קודם למדינה. בלי המדינה בני אדם יוצרים רכוש בצורה טבעית. יש כאן מן פרוגרסיה, חיים שייכים לאדם, ולכן גם רצונו שייך לו, כאשר הוא מפעיל את אותו רצון אז גם רכוש פרטי הוא שלו באופן טבעי. אם כן יש לאדם 3 זכויות שהם טבעיות: חיים, חירות וקניין.
הרעיונות האלו של לוק השפיעו על ארה"ב והמהפכה האמריקאית עמוקות. אבל מכיוון שמילה רכוש נשמעת מאוד אינטרסנטית, אז הם שינו זאת, ובחוקה האמריקאית כתוב לבני אדם יש זכות טבעית לחיים, לחירות ולנסות להביא לעצמם אושר (ולא לקניין כמו אצל לוק).
התוצאה של כל זאת היא, שרכוש פרטי הוא דבר טבעי, שלא צריכים מדינה כדי להקים. בני אדם מבינים היטב את הזכות הזאת למה לעשייתם. האם בני אדם מכירים בזכות של האחרים גם כן? לוק טוען שכיוון שהם מבינים את הזכות שלהם לרכוש אז הם גם מבינים שמה שאחרים עושים גם שייך להם. במילים אחרות, בני אדם מכירים את ההבדל בין שלי ושלך ברמה בסיסית, אבל לא תמיד! ישנם ויהיו מקרים שבני אדם לא מכירים ברכוש של האחר, מכיוון שהם גנבים או שיש חילוקי דעות למי זה שייך וכו'. אבל המצב הטבעי של להכיר ברכוש של האחר הוא מאוד בעייתי.
מה יקרה אם אדם ייקח משהו למישהו אחר, הוא בעצם פוגע בו. האחר ינסה לקחת בחזרה. אם הוא ינסה לקחת בחזרה בצורה אלימה, אז הגנב יראה זאת כפגיעה אישית אצלו, ואז זה יקרה שוב בחזרה. לוק אומר שזה יהפוך למן ספיראלה של אלימות. כלומר, לעומת הובס, אצל לוק ניתן לחזור למצב של כאוס, זה מצב מותנה ובעייתי. שבני אדם מפחדים שהזכות שלהם לרכוש בסכנה אז הם מבינים היטב שהספיראלה יכולה לצאת מידי שליטה.
לכן האדם יזמין כוח שלישי שיהיה ביניהם כשופט. הכוח הזה הוא "מדינה", שמביאה לאדם לשמר את הזכויות הטבעיות שיש להם. הכוח השלישי הזה לא יוצר את הזכויות שלו, אלא מווסתת את הזכויות, ויוצרת את כללי המשחק, כך שכל אדם יוכל ליהנות מזכויותיו בצורה שנוחה לו. לכן למדינה אסור לפגוע בזכויות, שהיא אמורה לשמור עליהם.
זהו הבסיס לקפיטליזם, רכוש הוא פרטי ולמדינה אין זכות לפגוע ברכוש של כל אחד. למדינה אין מטרה כשלעצמה, היא אינה ממונה על ה-good – שהוא עניין של כל פרט להגשים את עצמו בחייו.
אולי העניין הזה נשמע יותר מידי אינטרסנטיים, אבל הוגי דעות מאז אריסטו ועד לוק, יש להם טענה לגבי רכוש. רכוש זה לא רק כסף, זהב וכו'. אני מקבל משכורת ומשתמש בה כדי לבנות חיים שאני רוצה, אני קונה ספרים או טלוויזיה, האדם מעצב את עצמו בתוך החומר של כספו, יוצר ומגשים מישהו שהוא רוצה להיות. רכוש הוא אמצעי מוסרי שדרכו האדם יוצר את עצמו ולא רק בצע כסף.
רכוש הוא הדרך העיקרית שבה רוב בני האדם יוצרים את עצמם, לא ניתן ליצור את עצמך אם אין לך אפשרות לעשות בחומר מה שאתה רוצה. לכן עבור הוגה דעות כמו לוק, הבחירות החשובות ביותר הן הבחירות של מה אתה עושה עם המשאבים שיש לך – קונה טלוויזיה, רואה סרט וכו'. לכן אנשים כמו לוק, רואים בעצם בעסקים שאתה עושה איך אתה מבטא את עצמך דרך רכושך, מן משאל עם יומיומי שהאדם הוא חלק ממנו.
השלכה נוספת וקריטית לכל האסכולה הליברלית היא, שזכויות הם תמיד זכויות של הפרט, אין דבר כזה זכות של הכלל. לדבר על הטוב הציבורי, הטוב הכללי, הרצון הכללי, זה סתם להשחית מילים, מכיוון שהזכות לרכוש וחיים באה מעשייה של כל אחד לבדו. אין יכולת לומר שאנחנו עושים משהו למען טובת הכלל ובכך לפגוע בזכותו של הפרט. לציבור אין מטרה, פרט מלשמור על כללי המשחק.
אבל כאן יש בעיה חמורה, שאם לכל אחד יש זכות משלו והוא פועל מכוח הרצון האינטרסנטי שלו אז מה יקרה לציבור כולו? כאוס. הרי אפילו חברה קטנה חייבת לתכנן את מעשיה.
לאחר 100 שנים אדם סמית' נכנס לזירה ונותן תשובה חותכת לשאלה הזו: איך חברה שמורכבת מיחידים בכל זאת יכולה לפעול בצורה הרמונית?
כשאתה מתיישב לאכול ארוחת ערב, מה שיש לך על השולחן (לחם ובשר למשל), האופה או הקצב לא פעל כל היום כדי שיהיה לך משהו לאכול. כלומר, אין כאן אקט של אלטרואיזם, אלא כל אופה וקצב פועל מטעם עצמו וכאן הנס. מתוך עשייה למען עצמו נוצר שפע, כל אחד הולך לפי ראות עניו כדי להביא לעצמו תועלת, ויוצא מזה תועלת של הכלל. מתחילים מהרצון של היחיד כדי שיהיה לי מספיק, מתוך כך נוצר השפע של החברה.
המדינה צריכה לשמור על המשחק הזה. יש איזו "יד נעלמה" שלא רואים, אבל שיוצרת סדר למופת. יש בכלכלה האנושית אותות, אם המחיר גבוה אז בני אדם לא יקנו ולהיפך. הדברים האלו עובדים לא מכיוון שמישהו תכנן אותם, אדרבה, אם תנסה לתכנן אז האיתותים האלו יחלשו ולא ישמעו. מה שהופך את הכלכלה לכלכלת שפע, היא העובדה שהמדינה לא מתערבת אלא נותנת לתהליך הטבעי הזה לפעול בעצמו.
מה קרה שהאיתותים האלו לא היו? לא היה מחיר ולא היה ביקוש. שלא היה ביקוש אז היו צריכים לנחש מה יהיה הביקוש, וכך תמיד יטעו. מכיוון שהשיטה הזו לא הייתה רגישה למחירים, כל השיטה קרסה (הקומוניזם). שיש איתות אז יש לחץ כבד להורדת מחירים, כיוון שיש את הבעיה מי יקנה מה. יש לחץ שהמוצרים יהיו יותר איכותיים כיוון שלא יקנו אותם אם הם לא יהיו איכותיים. כלומר, השוק הקפיטליסטי עושה דברים בצורה טבעית, שמשקפים דברים שהאנשים רוצים וגם מעלה את האיכות, כי בלי איכות לא היו קונים.
לפי השיטה הקפיטליסטית, יש יתרון אחד בסיסי, שהוא לא מבוסס על אלטרואיזם. אלטרואיזם זה אולי הדבר ההפכפך ביותר שיש. אפשר להיות בטוחים שבני אדם יפעלו מתוך רצון אישי אינטרסנטי. קפיטליזם מתלבש על האופי של בני אדם, הוא יוצר מערכת שהיא אינטרסנטית אבל מאידך משותפת. היא יוצרת שיטה שבני אדם, שלא מכירים זה את זה, יוצרים בצורה הרמונית למרות שכל אחד יוצר עבור צרכיו האישיים. קפיטליזם ראוי לאדם כיוון שהוא לא בנוי על ערכים, או על אלטרואיזם.
לוק מייצג את המעמד הבינוני החדש, שרוצה להיות מרכזי בעולם הפוליטי והכלכלי. הם רוצים להיכנס על סמך כספם ועושרם החדש. לוק מבסס את תורתו על רכוש פרטי, ששייך לאדם בצורה אישית. הוא טוען שלאדם יש ב"מצב הטבע" זכות לחיים, הגוף שלו שייך לו בצורה אבסולוטית, וחייו שייכים לו בצורה בלבדית. לכן, אם אדם בחייו עושה משהו, העשייה שלו היא גם חופשית כמו החיים שלו. לא ניתן להגדיר אדם מבלי להגדיר אדם שיש לו רצון.
אם הרכוש הפרטי איננו מתנה ממישהו אחר, אז ברור שהרכוש הזה שייך לאדם בצורה אבסולוטית. אם כך, אז למה יש צורה במדינה? התשובה היא שיתכן במצבים מסוימים שבני אדם לא יכירו בזכותו של האחר ואז תמיד יש סכנה שמצב הטבע הזה יעמוד בסכנת קריסה. על כן, בני אדם מעוניינים שתהיה סמכות בוררת בין בני אדם במצבים של קריסת זכויות האדם. האדם מזמין את המדינה, לא כדי לתת לו זכויות אלא דווקא כדי לשמור עליהם. לכן, המדינה אינה יכולה לקחת את אותם הזכויות מהם.
יש מן "אמנה חברתית" בין בני אדם לבין המדינה, אתה תשמור על הזכויות שלי ואני יקבל את מהותך כאשר יש צורך לבוררות. לכן מדינה היא תמיד מותנית בזכויות המקדימות אותה. אם זו הברית בין הציבור לבין הממשל, אז מה קורה אם המדינה בכל זאת פולשת למרחב של הפרט? המדינה בעצם מפרה את הברית. כלומר, יש כאן הצדקה למהפכה במצבים שונים, למרות שלוק לא אוהב את המילה מהפכה.
הבעיה היא: שאם המדינה היא איגוד של הרבה יחידים, וכל אחד עם האינטרס שלו, אז איך תקום חברה מגובשת? הרי הרבה אטומים שאין תיאום ביניהם, משמע חברה אנארכית. איך תהיה חברה הרמונית שכל אחד עושה מה שחפץ בעיניו? לקח כמעט 100 שנים עד שניתנה תשובה מוחצת לעניין הזה, ע"י אדם סמית'.
אדם סמית' אומר שעושר העמים נובע לא מתכנון, אלא מקואורדינציה טבעית של בני האדם, שכל אחד מקדם את האינטרסים האישיים שלו, יש יד נעלמה (מכוונת) שמביאה לשיווי משקל ואיזון מאוד עדין של רצונות שהופכים לדבר אחד. לרוב אנו מסתכלים על הבורסה כמקור של רדיפת בצע, אך לפי אדם סמית', הבורסה הוא המקום שבו כל הגורמים הללו באים כאחד וכל אחד מוכן לשלם עבור "בזק" או "סלקום" סכום מסוים. יש מן דבר מעל שמאזן את הגורמים הכלכליים המדינה. הבורסה היא מקום של חופש לבני אדם.
עבור הליבראלים הקלאסיים החופש העיקרי הוא חופש כלכלי. הליברלים הקלאסיים פחות מעוניינים בחופש פוליטי, אלא יותר בחופש כלכלי. רק לאחר כמה שנים בליברליזם עובר שינוי וטוען גם לחופש פוליטי.
מעניין שכאשר לוק ואדם סמית' דיברו על חופש כלכלי, לא הייתה מילה כמו ליברליזם. המילה ליברליזם אומצה לאחר מכן (בהתחלת המאה ה-19), ולאחר שהומצאה עלה סוג ליברליזם אחר שניסה לדחוק את דרכו של הליברליזם הקלאסי. שלוק וסמית' אמרו את שלהם לא היה ליברליזם כתנועה, בצורה מודעת הוא קם רק במאה ה-19.
הליברלים החדשים, ליברלים של רווחה או רוויזיוניסטים, הסתכלו בלונדון למשל, על שכונות העוני, על בני אדם שעבדו בפרך 14 שעות ביום וכו'. הם טענו שמעבר לכך שקפיטליזם יוצר מצב מכוער ודוחה, הוא גם אינו עושה את מה שהוא טוען שהוא עושה. הרי הטענה המרכזית של סמית' היא שבני אדם מתחרים זה עם זה, ודרך התחרות הזו איכות המוצר חייבת לעלות, כי אם לא אז בני אדם לא יקנו, וגם במחיר צריך לרדת.
הם טענו שזה לא מה שקרה בפועל, הרי הקפיטליסטים הגדולים לא ניסו להתחרות זה עם זה בצורה חופשית וספונטאנית כך שהמחירים ירדו, אלא הפוך, המונופולים גרמו לכך שכמה וכמה אנשים בחברה, יש להם הון עתק, וכך אין הורדת מחירים כי אין תחרות.
תפיסת הליברליזם החדשה הזו, שינתה משהו בסיסי בעמדה הקלאסית הליברלית בתחום הפוליטי. בעוד שהליברליזם הקלאסי ראה את מרכז החירות של האדם בעשייה הכלכלית שלו, הליברלים החדשים דיברו הרבה יותר בזכות חירות פוליטית. הם ניסו להעביר את נקודת החופש לפוליטיקה. הם התנגדו לתפיסה שהייתה הבסיס לליברליזם הקלאסי. התפיסה הייתה שרק אם יש לך כסף, אז יש לך מעמד פוליטי ואתה יכול לבחור ולהיבחר, לעומת זאת בשנות ה-30 של המאה ה-19 הרוב הגדול של הבריטים לא יכלו להצביע.
הליברלים החדשים קבעו 2 דברים בסיסיים:
- התנגדו לטענה של ליברלים קלאסיים שהמדינה חסרת אונים כאשר היא מקרבת לזכות חופשית לאזרח. המדינה חסומה, היא לא יכולה להפר זכויות כלכליות של האזרח. הליברלים החדשים ניסו לאזן את זה, וטענו שהטוב החברתי עולה וחשוב יותר, אך במקרים כלכליים קיצוניים, המדינה יכולה להיכנס אפילו במחיר של הפרת זכויות הפרט.
- המדינה לא באה רק כדי להיות בורר בין בעלי הון אלה לבעלי הון אלה, אלא גם כדי להיטיב את הדברים של הטוב החברתי.
יש חשיבה מחדש של טיעונים ליברלים כדי שיהיו מותאמים יותר למציאות החדשה. הם רצו למתן את הרכוש האבסולוטי, והם רצו לשנות את האיזון בין חופש כלכלי לבין חופש פוליטי.
הטענה המרכזית שעומדת בבסיס כל הדברים האלה היא, שהקפיטליזם נכשל לפי הקריטריונים שלו בעצמו. מכיוון שהוא לא עושה מה שהוא התכוון לעשות, ההבטחה שלו קורסת במציאות. כדי לשקם את הקפיטליזם, ולחזק אוטונומיה אישית, קפיטליזם צריך לעבור רפורמה מאוד בסיסית.
ליברל מודרני במאה ה-20 אמר זאת כך: "במקום לטפח את האינדיווידואליזם, הליברליזם הקלאסי סילף אותו כדי להתאימו לתרבות חומרנית. הוא הפך למקור של אי-צדק לאי שוויון". הליברליזם הקלאסי טען שזה מביא לשוויון, והנה המצב האמיתי שהוא מקדם את החומרנות ואת האי-שוויון וגם את הניצול. הקפיטליזם לא שומר על כוונותיו הקדושות שהיו לו בהתחלה, אדרבה, הוא מכשיל את עצמו ולכן יש צורך בתפקיד שונה של המדינה.
אם זה נכון שהמדינה באה לשמור על זכויות רכוש בין היתר, האם זה מפתיע שאלה שיש להם הרבה רכוש הם תמיד על הסוס ואלה שאין להם תמיד רעבים?! אם כל המטרה והסיבה לקיום מדינה היא לשמור על תחרות, האין זה אומר שאלה שיש להם רכוש יהיו להם יותר זכויות. מרקס אמר שהמדינה משרתת אינטרסים עמוקים.
אם כן עבור ליברלים מודרניים מדינה אינה כמו חברת מניות. אי-אפשר אלא לקבל את הטענה שחברה היא יותר מאשר אטומים שכל אחד מונע ע"י אינטרס שלו למול כל האחרים. צריך להבין שהחברה בנויה על תלות הדדית בסיסית. אולי בתקופת לוק, כל סוחר היה בלעדי, עכשיו במאה ה-19, לאחר המהפכה התעשייתית היא מביאה את העולם למקום אחר. כאשר מדובר על חברה מורכבת, זה ברור שבני אדם תלותיים יותר אחד בשני, וניתן לדבר לא רק על זכויות של יחיד למול הציבור, אלא ניתן לדבר על הטוב של הכלל.
אלו הפיגומים של הליברליזם החדש, אבל כדי להיכנס לעובי הקורה, צריך לדבר על צורה פילוסופית פוליטית אחת, שניסתה לתת תשובה לשאלה: באיזה מדיניות יש לבחור? הקבוצה הזו נקראה "תועלתנים".