על פי ברוך קימרלינג תרבות פוליטית היא חלק חשוב מן התרבות הכוללת של כל החברה. ברמת החברה, כוללת התרבות הפוליטית את הסמלים, הערכים, הנורמות וכללי המשחק המקובלים במערכת הסוציו-פוליטית. התרבות הפוליטית קובעת קביעה כללית גם את דרכי החיברות הפוליטי, כלומר, כיצד מועברים הערכים המקובלים בחברה וידי אילו סוכני חיברות. ברמת הפרט מגדירה התרבות הפוליטית את האופן שבו מצופים הפרטים למלא את תפקידיהם הפוליטיים.
עיצוב התרבות הפוליטית ברמת המקרו, ייצוגה ופרשנותה, הם בראש ובראשונה בידי המרכז הפוליטי. ערכי המרכז הם התרבות הפוליטית הדומיננטית.
שחיקת דומיננטיות פוליטית מרמזת על שינוי שחל בערכי החברה ולכן גם בתרבות הפוליטית הקולקטיבית. מכך עולה כי לא רק למרכז, אלא גם לפריפריה יש תפקיד בתהליכי בניית התרבות הפוליטית.
תרבות משנה נוגעת לקבוצה או למגזר בתוך אוכלוסיה. אומנם, היא מתייחסת לתרבות הכללית אך ישלה ייחוד ומאפיינים משלה המעוגנים באופי הקבוצה. ואולם קורה שמול התרבות הדומיננטית מתגבשת תרבות נגד בין במרכז או בפריפריה.
התרבות הפוליטית הקולקטיבית אינה עשויה מקשה אחת, כל תרבות פוליטית מחולקת לשתי תרבויות משנה עיקריות (לכל הפחות):
א. תרבות פוליטית של קבוצות העילית – המרכז.
ב. תרבות פוליטית של הציבור הרחב או תרבות ההמונים – הפריפריה
הצדקת ההבדלים בין תרבות המרכז לתרבות הפריפריה, או התנגדות לקיומם, הן חלק מכל תרבות פוליטית.
תרבות נגד היא תרבות משנה שערכיה (חלקם או כולם), מנוגדים לתרבות הדומיננטית והיא מערערת ישירות או בעקיפין על הלגיטימציה של הסדר הקיים גם אם אינה נושאת מצע פוליטי חלופי מוגדר. כך, למשל אפשר לראות בתרבות החרדית בישראל, תרבות נגד. ובילדי הפרחים וההיפים תרבות נגד ללא מצע חלופי.
תרבות נגד שהצליחה למגר תרבות פוליטית שלטת היא "תרבות מרתפי הבירה" שהתגבשה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. מיליוני המובטלים, האינפלציה והפגיעה בגאווה הלאומית הולידו התארגנויות שהציעו חלופות מסוגים שונים למערכת הפוליטית הקיימת. אחת מתרבויות הנגד הלל, התרבות הנאצית, או בכינויה "תרבות מרתפי הבירה" גיבשה ערכים לאומניים ונסיגה מן הרציונאליזם והריאליזם למיתוסים שבטיים ולתורת גזע היררכי. הפיכת המדינה לערך מקודש ובלתי מופרד מחברה יצר את הסיסמא: "עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד".
קונפליקט או מלחמה גלויה בין תרבות פוליטית שלטת לבין תרבות נגד מכונה מאבק תרבות (מושג שנתבע ע"י אוטו פון ביסמרק). כל מאבק תרבות הינו למעשה מאבק פוליטי על שאלות היסוד של זהות הקולקטיב ולגבי שאלות כגון מי רשאי לקבל החלטות, באילו תחומים ועל פי אילו קני מידה. מאבק תרבות יכול להיות גלוי ומוצהר או סמוי ולא מוכרז.
ממדי התרבות פוליטית
בחקר התרבות הפוליטית הקולקטיבית ותרבויות המשנה משתמשים בשיטות שונות. ביחידה זו נציג שתי שיטות:
א. שיטה המנסה לתאר את התרבות הפוליטית ואת תרבויות המשנה שלה באמצעות חקר עמדות הפרטים בחברה ודיווחיהם לחוקר על התנהגותם.
ב. שיטה מנסה לתאר את התרבות הקולקטיבית באמצעות תצפית של החוקר על אופני פעולה טיפוסיים לחברה כולה.
חקר תרבות פוליטית צריך להתייחס לשלושה מימדים:
א. עמדות הפרטים – בכל חברה מגבשים הפרט והקבוצה החברתית שאליה הוא משתייך אוריינטציה כללית לגבי העולם הפוליטי. לאוריינטציה זו שלושה מרכיבים:
- המרכיב התפיסתי – האופן שבו תופסים אנשים את עובדות החיים בסביבתם. למשל, האם תוכנית כלכלית או מלחמה הן סיפור הצלחה או כשלון חרוץ?
- המרכיב הרגשי – תחושה בסיסית כוללת כלפי העולם הפוליטי. לדוגמא, האם צריך או לא לתת אמון בפוליטיקאים, במוסדות ובתהליכים הפוליטיים?
- המרכיב ההערכתי – קנה מידה שעל פיו שופטים אנשים או קבוצות, שיפוט ערכי או מוסרי, תופעה (מעשה פוליטי, ממלא תפקיד פוליטי וכו'..).
ב. מיסוד הערכים – ההנחה היא שאפון הפעולה של המוסדות הוא פרי תהליכי המיסוד של האוריינטציות ושל דפוסי ההתנהגות של הפרטים בחברה, אך אין זהות מלאה בניהם. במערכת הסוציו-פוליטית קיימים ארגונים ומוסדות רבים, מקצתם ייחודיים לתרבות פוליטית מסוימת ומקצת אוניברסאליים.
ג. התנהגות בפועל בחברה – ההתנהגות הפוליטית בפועל של קבוצות ושל פרטים בחברה מוגדרת ככל מעשה או כל הימנעות ממעשה, שי להם השפעה כלשהי על הזירה הסוציו-פוליטית. ההנחה היא כי אין להסיק מן העמדה על ההתנהגות, ויש אפוא לבחון כל ממד בנפרד. התנהגות פוליטית יכולה להיות סבילה לחלוטין (כלומר לא אקטיבית, לא פעילה) ותהיה בכך אמירה ותוצאות פוליטיות לא פחות חשובות, לעיתים אף יותר ממעשה רדיקלי ביותר.
בין ממצאיהם של אלמונד וורבה נכלל גם הממצא כי בכל אחת מחש המדינות שחקרו הייתה ההשכלה המנבא הטוב ביותר של ההבדלים בין תרבויות המשנה של הפרטים בחברה אחת. החוקרים ניסחו תשע הכללות לגבי הקשר שבין השכלה לתרבות הפוליטית של הפרט. ככל שהפרט משכיל יותר כך:
א. גדלה מודעותו להשפעה שיש לממשל עליו.
ב. גדלה התעניינותו בתחום הפוליטי, במסעות בחירות ובעמדות המפלגות.
ג. גדל המידע הפוליטי שברשותו.
ד. גדל מגוון עמדותיו לגבי העולם הפוליטי.
ה. גוברת נטייתו לשוחח עם סביבתו על נושאים פוליטיים.
ו. גוברת נטייתו לשוחח על פוליטיקה עם אנשים משכבות חברתיות מגוונות יותר.
ז. גוברת תחושתו החיובית לגבי יכולתו להשפיע על הממשל וסביבתו הפוליטית.
ח. גוברת נטייתו להשתתף בפעילות פוליטית ובארגונים פוליטיים.
ט. גוברת תחושת האמון שלו בסביבה החברתית, בזולת ונכונותו של הזולת לסייע.
כמו כן, הגיעו אלמונד וורבה למסקנה כי תרבויות ותרבויות משנה שונות זו מזו גם במידה שבה הן מחזקות את תחושת חבריהן שיש להם שליטה ופיקוח על סביבתם.
יכולה כמובן, להתקיים התאמה רבה או התאמה מועטה בין התחושות הסובייקטיביות של יכולת ההשפעה לבין המציאות. גם מידת ההתאמה הזאת היא מאפיין של התרבות הפוליטית. קיימים שלושה טיפוסים של תרבות פוליטית שבכל אחד מהם יש לפרטים מידה שונה של פיקוח על הסביבה הפוליטיקה.
א. תרבות שבטית – תרבות פוליטית שבה שלושת המימדים (עמדתי, מוסרי והתנהגותי) מתערבב התחום הפוליטי בתחומים אחרים, כמו משפחה, כלכלה או דת. בתרבות זו רואים הפרטים במנהיג אב הקולקטיב.
ב. תרבות נתינית – תרבות פוליטית שבה קיים בידול בין התפקידים הפוליטיים לתפקידים האחרים, הכלכליים, הערכיים, המשפחתיים וכדומה. במישור הרגשי, התרבות זו תחושתם של חברי הקהילה יכולה לנוע מהזדהות עם המערכת ועד לתחושת ניכור כלפיה וזה נקבע על ידי היכולת של המערכת הפוליטית השלטת לשנות את עצמה בהתאם לצרכים משתנים וחדשים. המאפיין המרכזי של תרבות זו הוא במישור ההתנהגותי : הפריפריה כאן פאסיבית בתהליך קבלת ההחלטות אך צייתנית באשר להוצאתן לפועל.
ג. תרבות משתתפת – תרבות פוליטית שבה הגבולות בין המרכז לפריפריה מקוטעים ולעיתים מטושטשים , לפחות במרכיב ההערכתי. בתרבות זו המרכז חשוף ללחצים פנימיים משום שהוא משדר לפריפריה כי רצוי ואפשר להשפיע עליו באמצעות פעילות פוליטית מקובלת. קיימת סתירה פנימית בעצם תביעת המרכז מהפריפריה להשתתף באופן פעיל ובמקביל להמשיך לשאוף להשאיר את הסדר כל כנו. "יעסוק הסנדלר בסנדלרות" (אפלטון).
מסקנתם של אלמונד וורבה הייתה שרוב התרבויות הפוליטיות בימינו הן "תרבויות מעורבות" והן שילוב כזה או אחר של תרבות נתינית ומשתתפת.
נראה מן הנתונים כי קיים קשר כלשהו בין מין, ידע פוליטי ותחושת יכולת השפעה.
איזון בין מרכיב המשתתף למרכיב הנתיני מאפשר השתתפות אזרחים וקיום סדר ציבורי בעת ובעונה אחת. תרבות כזו נקראת "תרבות אזרחית" ומסקנתם הייתה שתרבות זו היא תנאי לכל דמוקרטיה.
הדילמות העיקריות של תרבויות פוליטיות
דרך חלופית לחקור את התרבות הפוליטית היא לצפות באופני הפעולה האופיינים לחברה כולה. השיטה מבוססת על ההנחה כי תרבויות בכלל ותרבויות פוליטיות בפרט הן סך העמדות וההתנהגויות הבאות לענות על סדרה של דילמות ערכיות.
ההתנהגות האנושית על דפוסיה השונים, היא הדרך שבה מתמודדים בני האדם עם שאלות אוניברסאליות, כגון מהו טבע האדם, מהו יחס האדם לטבע וכדומה.
הדילמות הניצבות בפני כל יחיד וקבוצה נוגעות לאופן הפעולה של הקולקטיב ולדפוסי התנהגותו: כיצד יש לפתור בעיות, ע"פ מה נקבעים סדרי עדיפויות, איך מוצאים החלטות לפועל וכיצד יש להעריך את התוצאות של הפעולה. התרבות הדומיננטית תמיד נתונה ללחצים לשינוי, כי תמיד יש המערערים על המחיר. משום כך הצורך להתמודד עם דילמות עולה שוב ושוב.
ההתייחסות לזמן: עבר-הווה-עתיד
בכל תרבות פוליטית יש צורך להגדיר את היחס הערכי לזמן, כי ממנו נגזרות התייחסויות אחרות כמו היחס לשינוי חברתי ופוליטי. אפשר להבחין בתרבויות בעלות התייחסות חיובית לעבר, להווה או לעתיד.
תרבויות פוליטיות מוכוונות עבר נוטות לקדש אותו. העבר הוא מעשי אבות, דמויות מפוארות מן ההיסטוריה, הסדרים מוסדים, מנהגים ונימוסים והוא דגם התייחסות אופטימאלי ונושא לגעגועים והוא מעורר רצון לחיקוי. זכות השליטה שייכת למלך, המנהיג והיא נובעת מהיותה מעוגנת בהסדרים מסורתיים מן העבר האידיאלי. מתנגדי תרבות פוליטית זו מכנים אותה שמרנית או ריאקציונרית.
תרבויות פוליטיות מכוונות עתיד שכיחות בקרב תנועות פוליטיות השואפות להחליף את הסטאטוס קוו הפוליטי והחברתי בסדר חדש, או שיקומו בחברות שהתחוללה בהן לא מכבר מהפכה שמוטטה סדר ישן ומסורתי. העבר נתפס כדגם התייחסות שלילי. תרבות פוליטית זו אפיינה בעיקר את המשטרים הקומוניסטיים כמו סין ובריה"מ.
תרבויות פוליטיות מכוונות הווה שכיחות בהסדרים הסוציאל-פוליטיים הידועים כדמוקרטיות מערביות. הן מקבלות חלקים ניכרים מן העבר ומציגות גישה חיובית לשינויים חברתיים מתונים. תרבות פוליטית זו מאפיינת לרוב חברה צרכנית (לא רק בתחום הכלכלי, גם חברה השואפת לצבירת ידע היא צרכנית), שיוצרת בציבור תחושה של השתתפות בתהליך קבלת החלטות ויכולת השפעה.
הכוח האלים מול שכנוע ומשא ומתן
דילמה בסיסית אחרת, הניצבת בפני כל תרבות פוליטית, נוגעת לאופן הגשמת המטרות. השאלה כאן היא האם לצורך השגת מטרות יש להשתמש בכוח אלים או שיש להסתפק בשכנוע. שימוש בכוח עשוי להשיג תוצאה מיידית ואילו שימוש בשכנוע מחייב דרך ארוכה ובדרך כלל גם ויתורים. אפשר לבנות רצף שעליו ממוקמות תרבויות פוליטיות ע"פ יחסן לאמצעי השגת מטרות. בקצהו האחד יהיה שיעור השימוש בכוח רב ובקצהו השני שימוש רב בדרכי השכנוע. רצף זה נוגע בעיקר ליחס המרכז כלפי הפריפריה ולא ליחס שבין מרכזים שונים. אין בהכרח קשר בין מידת הכוחניות שמרכז פוליטי מפעיל כלפי פנים למידת הכוחניות שמפעיל המרכז הפוליטי כלפי חוץ.
תרבויות פוליטיות כוחניות מאפיינות מדינות משטרה, דיקטטורה צבאית ומדינות טוטאליטאריות. הצגה פומבית של עוצמה היא חלק מתרבות פוליטית כוחנית. דווקא משום שבסוגי תרבות כאלו קיימת בעיה של לגיטימציה מושם בהן דגש חזק מאוד על השגת תמיכה באמצעות מנגנוני שכנוע והסברה נרחבים המופעלים בידי השלטון. האמונה ביעילותם של אנשים חזקים הנשענים על כוח, לבצע מטרות קולקטיביות תרמה בין השאר, לצמיחת הפאשיזם באירופה ולדיקטטורות צבאיות בעולם השלישי. את הפיתוי הקיים בכל תרבות לפנות בשעת משבר לאנשים החזקים, בעיקר אנשי צבא (גם בדימוס) אפשר לתלות בכל שהם נתפסים כהגונים ופטריוטים אמיתיים לעומת הפוליטיקאים המושחתים.
תרבויות פוליטיות הסכמיות רואות בשימוש בכוח אלים רע הכרחי. בתרבויות הסכמיות מקבלים בני האדם את מרות הכלל לאחר שהפנימו בתהליכי חיברות את עקרון ההסכמיות. החלטות מוסכמות מתקבלות ומתבצעות, כי לבני האדם כדאי לבצען ולא כי הם נאלצים לעשות זאת באיום של שימוש באלימות. תחושת השייכות והשותפות של חברי הקולקטיב מתחזקת אם הציות לחוקים מוביל להשגת מטרות כלל חברתיות ולסיפוק פנימי מההתנהגות ההסכמית. השגת הסכמה היא דרך מוסרית ויעילה להפעלת התהליך הפוליטי.
הומוגניות מול הטרוגניות
בכל תרבות אנושית קיים לחץ ליצירת קונצנזוס ולעיצוב דפוסי התנהגות אחידים. ההומוגניות נתפסת כיעילה וכמועדפת מוסרית, כי היא יכולה למנוע התגלעות קונפליקטים חברתיים. הטרוגניות לעומתה נתפסת כסכנה לסדר החברתי הקיים ולמעמדם של האוחזים ברסן בשלטון. אחת ההשלכות המעשיות של ההתמודדות עם דילמה זו היא מידת הסובלנות של מערכת כלפי שונים, חריגים ומיעוטים. סובלנות פוליטית מוגדרת כ "נכונות של השלטון להעניק זכויות פוליטיות – חופש ביטוי, התארגנות, ייצוג בפני החוק וכיו"ב לקבוצות ופרטים המתנגדים לו.
במחקרים נמצא כי מידת הסובלנות הפוליטית עולה עם העלייה ברמת ההשכלה ובדירוג היוקרה התעסוקתית. במערכת פלורליסטית, שבה כל קבוצות התרבות או הגזע הן שוות ערך, אין משמעות לסובלנות כי החריג והמיעוט הם חלק מהגדרת המערכת.
מידת הסובלנות ומושאיה משתנים, בעצם, ממערכת סוציו-פוליטית אחת לאחרת וגם בין מערכות הטרוגניות ופלורליסטיות לבין עצמן.
בשנת 1987 פורסם מחקר על שיעור הסובלנות הפוליטית ודפוסי הסובלנות בישראל. נשאלים יהודים נתבקשו לדרג את שתי הקבוצות השנואות עליהם ביותר. (לוח 4) הממצאים הראו כי הקבוצות הפוליטיות הנתפסות בציבור כקיצוניות בעמדותיהן הן גם השנואות ביותר. שאלה אחרת במחקר הייתה מה יש להרשות לחברי הקבוצות השנואות ומה לא? (לוח 5) בחינת דפוסי אי הסובלנות מגלה כי היא הגבוהה ביותר בנוגע לחינוך – כנראה בשל הרצון להימנע מחשיפת הילדים להשפעות של הקבוצה השנואה.
מן הראוי לציין כי בסקר דעת קהל שנערך שנים אחדות קודם לכן בקרב בני נוער בישראל נמצא כי צעירים אלו מגלים סובלנות מפליגה כלפי התארגנויות נגד הסובלנות וכמחציתם תומכים בחופש ההתארגנות של יהודים שמטרתם לפגוע באזרחים ערביים…
אתנוצנטריות מול גישה "אזרחית"
דילמת ההומוגניות מול הטרוגניות נמצאת גם בבסיס ההכרעה בין תרבות אתנוצנטרית לתרבות אזרחית. תרבות פוליטית בה דפוסים ונורמות המדגישים הומוגניות היא תרבות אתנוצנטרית.
אתנוצנטריות יכולה להיבנות על כל תכונה המשותפת לקולקטיב – עם, גזע, דת, שבט או אזור גיאוגראפי. כל זהות קולקטיבית מושתת על מידה מסוימת של אתנוצנטריות. ואולם גילוייה של האתנוצנטריות שונים וכן השלכותיה המעשיות.
לאתנוצנטריות שלושה מימדים עיקריים:
- ממד הצהרתי – הכולל דעות ועמדות.
- ממד התנהגותי – המתייחס למתן ביטוי התנהגותי לדעה.
- ממד מוסדי – מתייחס לחוקים כתובים ולדפוסי פעולה של המוסדות הפוליטיים והחברתיים שהם פועל יוצא מהם.
עמדה אתנוצנטרית מוסברת, בדרך כלל, במושגים רציונאליים ומעוגנת באידיאולוגיה או בעובדות מוצקות ומועברת בתהליך החיברות.
הסוציולוג סמי סמוחה בנה מדד לאתנוצנטריות וניסה לקבוע באמצעותו את שיעורי האתנוצנטריות בקרב היהודים והערבים בישראל. ממצאיו מגלים כי בין שני מרכיבי האוכלוסייה של מדנית ישראל קיים דמיון רב בשיעורי האתנוצנטריות (לוח 6).
מחקרים אחרים לגבי מדינות מערביות אחרות מורים, כי האתנוצנטריות ההצהרתית, זו שבמישור הבעת העמדות, אינה גבוהה בישראל יותר מאשר במקומות אחרים. ואולם יש להציב שני סייגים לקביעה זו:
- נראה, כי האתנוצנטריות בישראל מתבטאת בעיקר ביחס לקבוצה אחת – ערבים\ יהודים.
- בישראל האתנוצנטריות ממוסדת יותר, מעצם הגדרת המדינה כיהודית ואי הפרדת הדת מהמדינה.
מול הגישה ההומוגנית ניצבת הגישה האוניברסאלית היוצאת מההנחה של שוויון בסיסי בצורכיהם של בני האדם. כמו כן, מציבה הגישה את היחסים בין בני האדם לבין קבוצות על בסיס אוניברסאלי של משא ומתם, חליפין ושיפוט ע"פ הישג ותרומה.
הגישה האוניברסאלית משמשת בסיס לתרבות פוליטית שהיא חלופה לתרבות האתנוצנטרית. זוהי תרבות המבוססת על המושג "אזרחות" ואפשר לכנותה תרבות "אזרחית".
קיימים שני טיפוסים טהורים וקוטביים להגדרת גבולות הקולקטיב הישראלי. את האחד נכנה "ארץ ישראל" ואת האחר "מדינת ישראל". בטיפוס הטהור – ארץ ישראל – אפשר לזהות את עיקרי תכונות הגישה האתנוצנטרית המבטאת תרבות שבטית. בטיפוס הטהור – מדינת ישראל – כל אזרחי המדינה בלא הבדל דת או מוצא הם חברי הקולקטיב. גבולות ארץ ישראל, לפי גישת ארץ ישראל, נקבעים ע"פ השכינה או ע"פ פסוקי התנ"ך. לעומת זאת, גבולות הארץ ע"פ הטיפוס של מדינת ישראל נקבעים בהסדרים בינלאומיים. בגישת ארץ ישראל שולט חוק ההלכה ואילו בגישת מדינת ישראל שולט בבירור חוק המדינה שחוקקה הכנסת. השאלה היא לאיזו משתי ההגדרות נוטה המערכת ובאילו תקופות.
הפרט מול הכלל – לטובת מי יש לכוון את כללי המשחק?
דילמה מרכזית בכל תרבות פוליטית היא אם יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את טובת המדינה או את טובת הכלל. כל בחירה שנוטה לטובת הכלל משאירה שאלות פתוחות. בחירה הנוטה לטובת הפרט משאירה שאלה אחת פתוחה: מהם הם הגבולות של אינטרס הפרט וזכויותיו?
תרבויות המעדיפות את הכלל על הפרט מכונות תרבויות קולקטיביסטיות או מוכוונות כלל. תרבויות המעדיפות את הפרט מכונות תרבויות אינדיווידואליסטיות או מוכוונות פרט.
תרבות מכוונת פרט היא, לרוב, גם תרבות הישגית. הישגיות היא גישה חברתית הטוענת שיש להציב את ממלאי התפקידים בעמדותיהם לפי הישגיהם ויכולתם. תרבות שיוכית, בניגוד לתרבות הישגית, מעניקה עמדות חברתיות ותגמולים על פי השתייכות. במילים אחרות הדירוג החברתי של האדם נקבע בלידתו. תרבות הישגית מעודדת תחרות בין הפרטים בכל התחומים על פי דגם כלכלת השוק החופשי. בתרבות שיוכית התחרות מוגבלת רק לפרטים השייכים לאותה קבוצה חברתית. תרבות מוכוונת כלל מעניקה ערך מוסרי ראשון במעלה לקיום הקולקטיב ולסולידאריות בין חבריו. בתרבות מוכוונת כלל יש נטייה להגדיר מטרות ומשימות משותפות ולגייס את הפרטים ואת הקבוצה ואת הקבוצות בחברה למילוין. כך מוגבל חופש הבחירה וחופש הפעולה של הפרט.
ההכרעה בין פתרונות מכווני פרט וכלל אינה פשוטה. דילמה זו בולטת במיוחד בתחום הכלכלי – פוליטי. גישה מכוונת כלל קיצונית שוללת או מגבילה את הזכות לרכוש פרטי או להורשתו, וקשה מאוד למצוא מריצים חלופיים, המבטיחים את היענות הפרט למשימות קולקטיביות במצב כזה.
שיווניות מול אי שיווניות
תרבויות נבדלות ביניהן בהתייחסותן לתופעת הפיזור הלא שוויוני של משאבים בין אנשים, רבוצות וקטגוריות חברתיות שונות. תרבויות פוליטיות מכוונון שוויון שוללות את אי השוויון ורואות בו אי צדק בסיסי החייב תיקון. גם אם אנשים שונים בכישוריהם הפיסיים והאינטלקטואליים, הרי הם שווים באנושיותם ובצורכיהם הבסיסיים. לעומת זאת, תרבויות פוליטיות מוכוונות אי שוויון גורסות כי כל אדם וכל קבוצה צריכים לקבל תגמול לפי "המגיע להם". ה"מגיע" יכול להיקבע על פי רמת הישגיות.
"ניסוי קפריסין" שנערך באי מבודד בו ניסו החוקרים ליצור חברה מושלמת של בני קבוצת אלפא. כלומר, חברת שוויונית לחלוטין של בני אדם מוכשרים מאוד, הדומים זה לזה בכישוריהם. הניסוי נכשל, כי חברי הקולקטיב חיסלו זה את זה בניסיונם למשול זה על ה. מסקנת החוקרים הייתה כי לא היה בסיס ליצירת יחסי שליט-נשלט יציבים בהיעדר היררכיה המעוגנת באי שוויון.
התרבות הפוליטית של מדינות המערב נוטה לפתור את הדילמה "שוויוניות מול אי שוויוניות" באמצעות מתן גישה שוויונית לחלק מהמשאבים החברתיים עם השלמה עם אי שוויון בתוצאות ההתמודדות בשוק העבודה ונעשה ניסיון מוגבל לצמצמו.
דיוקנים של תרבויות פוליטיות" פשטנות מול מורכבות
מכלול הפתרונות לדילמות הפעולה יוצר את דיוקנה של תרבות פוליטית. מכלול זה יכול לנוע בין פשטנות למורכבות. יש תרבויות פוליטיות שתפיסת עולמן פשטנית, כלומר, קיים בהן עיקרון מארגן כולל אחד של המערכת והן נוטות לראות קשר סיבתי ברור וחד משמעי בין גורמים לתוצאות. לעומתן, יש תרבויות פוליטיות מורכבות, הכוללות עקרונות רבים ואפילו סותרים. תרבות פוליטית פשטנית כרוכה לעיתים בגישה אתנוצנטרית. לעומתה, תרבות פוליטית מורכבת נוחה יותר לצמיחת הסדרים חברתיים המכילים פסיפס של עקרונות פוליטיים מגוונים. קיימת חפיפה מסוימת בין החלוקה פשטנות-מורכבות לבין ההבחנה בין אוריינטציה רדיקלית לאוריינטציה מתונה. הרדיקלית פרושה דרישה לפתור לאלתר כל מה שמוגדר כבעיה. גישות רדיקליות הן בדרך כלל נחלת קבוצות קטנות. לרוב כאשר מגשימות קבוצות קטנות אלה את מטרתן הן מתמתנות משום שהמציאות הסוציו-פוליטית מורכבת. מבחינה זו אפשר לראות ברדיקליות אסטרטגיה פוליטית (בעיקר של חלשים) להשגת מטרות מקרו-פוליטיות.
אוריינטציה מתונה, כדפוס תרבות או אסטרטגיה פוליטית, אינה דווקא סימן לחולשה. אוריינטציה כזו מעוגנת בפרדוקס העוצמה ומגבלותיה ובמציאות המורכבת והרב גונית של הזירה הסוציו-פוליטית המודרנית. אוריינטציה מתונה מלווה גם במיומנות פוליטית להגיע להסכמים, להקים קואליציות וקיימן.
לסיכום, הדילמות העיקריות שהוצגו מצויות בכל תרבות פוליטית ודיון מחקרי ואנליטי בהן ובפתרונות הניתנים להן מאפשר השוואה פורייה בין תרבויות פוליטיות שונות.
חשוב לזכור שכאשר משרטטים את דיוקנה של תרבות פוליטית מסוימת, הבחירה בדרך כלשהי עדיין מותירה בעינה את שאלת הלגיטימיות של הפתרון או מחירו.
הסיכום לעיל של המאמר הוא חלק מתוך מאגר סיכומי המאמרים במדעי המדינה וכן מתוך סיכום הקורס מבוא לפוליטיקה וממשל. ראה גם: סיכומים במדעי המדינה
