הגותו של אריסטו השפיעה עמוקות על הפילוסופיה הדתית בימי הביניים, ובמיוחד על הפילוסופיה היהודית, ששילבה את רעיונותיו עם עקרונות האמונה. תמונת העולם האריסטוטלית כפי שנתפסה על ידי הפילוסופים היהודיים מבוססת על חלוקה לשלושה רבדים עיקריים: עולם השפל, עולם הגלגלים, ועולם השכלים הנבדלים והאל.
עולם השפל – עולם החומר והשינוי
העולם שמתחת לגלגל הירח הוא עולם התהוות וכיליון. זהו המרחב הארצי שבו פועלים חוקי הטבע, והמאופיין בשינוי מתמיד. כל התופעות בעולם הזה נובעות משילובים של ארבעה יסודות – עפר, מים, אוויר ואש – אשר עצמם נובעים מארבע תכונות יסוד: חום, קור, לחות ויובש. יסודות אלו לעולם לא מופיעים בטהרתם, אלא תמיד בצירופים משתנים.
הטבע בנוי כסולם של דרגות קיום:
מתדמי החלקים – גופים דוממים שאינם משתנים בצורתם.
צומחים – יצורים בעלי נפש צומחת, המאופיינת בגדילה, הזנה ורבייה.
חיים (בעלי חיים) – בעלי נפש חיה, שביכולתם לנוע ממקום למקום ולתפוס את העולם באמצעות חושים ודמיון.
אדם – היצור היחיד בעל נפש מדברת, כלומר יכולת לחשוב ולהשיג מושכלות. לאדם יש "שכל מעשי" הפועל בעולם, ו"שכל עיוני" ששואף להכרה מופשטת ונצחית.
על פי עקרון אחדות הנפש, כל יצור חי כולל את כל דרגות הנפש שמתחתיו, הפועלות בו כאחדות אורגנית. האדם, כיצור תבוני, נדרש לממש את שכלו – כלומר להוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל האינטלקטואלי שבו. עיקרון זה מבוסס על ההבנה ההילומורפית – כל עצם בנוי מחומר וצורה, כשהנפש היא צורת הגוף החי.
עולם הגלגלים – הסדר השמימי
מעבר לעולם השפל מצוי עולם הגלגלים, המבוסס על המודל הקוסמולוגי של אוידוכסוס. גלגלים שקופים, קונצנטריים, נושאים את גרמי השמיים. אלו נעים בתנועה מעגלית נצחית, שאינה מתהווה ואינה כלה. הם עשויים מחומר חמישי – אתר – שאינו נמצא בעולם הארצי. תנועת הגלגלים, בשילוב עם חום השמש, יוצרת את התנאים לתהליכי ההתהוות והכיליון בעולם השפל.
עולם השכלים הנבדלים והאל
בראש סולם המציאות מצוי עולם השכלים הנבדלים, ובראשו – האל. זהו "המניע הבלתי מונע", כלומר ישות שהיא מקור התנועה אך אינה עצמה מונעת על ידי דבר. לפי אריסטו, כל תנועה מחייבת סיבה חיצונית, אך כדי להסביר את התנועה הנצחית של הגלגל העליון יש להניח ישות שאינה חומרית, שאינה משתנה – האל.
האל האריסטוטלי הוא שכל טהור, חסר חומר, שפועל באמצעות השתוקקות: הגלגל העליון נע משום שהוא משתוקק להידמות לאל – ישות שכלית מושלמת. אולם כיוון שהוא עשוי חומר, אינו יכול להפסיק לנוע ולכן תנועתו מעגלית ומתמדת.
פעולת השכל של האל היא אינטואיטיבית ונצחית – האל תופס את עצמו, את פעולתו, ואת המושכלות באותו רגע. הוא משיג רק את עצמו, שכן אין דבר שיכול להיות נעלה עליו. מכאן, שהשגת האל עבור בני האדם נעשית דרך עיון בפיזיקה – מה שמציב את האל האריסטוטלי כמושג קוסמולוגי, לא אישי.
השפעת אריסטו על הפילוסופיה היהודית והדתית
בימי הביניים, הפילוסופים היהודים (כמו הרמב"ם), הנוצרים (כמו תומאס אקווינס) והמוסלמים (כמו אבן רושד) אימצו את רעיון המניע הבלתי מונע כהוכחה לקיומו של אל. זוהי "הוכחת האל מן התנועה", שהפכה ליסוד פילוסופי חשוב בהתאמת עולמו של אריסטו להשקפה דתית.
עם זאת, האל האריסטוטלי שונה מהותית מהאל הדתי: הוא אינו משגיח, אינו מצווה או מתגמל, ואינו בוחר בעם מסוים. לכן, הגותו של אריסטו אינה יכולה לבסס תכנים כמו נבואה, השגחה פרטית או מוסר דתי.
בהמשך מחקרו, אריסטו זנח את רעיון המניע היחיד לטובת מודל מורכב יותר שבו לכל גלגל יש מניע – הם ה"שכלים הנבדלים", שכל אחד מהם אחראי לתנועת גלגל מסוים. כך התפתחה תמונת עולם שבה הממד הפיזי, הקוסמי והמטאפיזי משתלבים בהיררכיה של שכלים וצורות.
מתוך: פילוסופיה יהודית של ימי הביניים
